שמה הרשמי של לוב כיום – "הג'מהיריה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה". לוב הנה מדינה ערבית מוסלמית, הממוקמת במרכז צפון אפריקה ומשתרעת על שטח של 1,759,540 קמ"ר, מהים התיכון בצפון עד לב מדבר סהרה בדרום, בין 19 לבין 33 מעלות רוחב צפוני ובין 9 לבין 25 מעלות אורך מזרחי. לוב גובלת במצרים ממזרח, בסודן מדרום-מזרח, בצ'אד ובניג'ר מדרום, באלג'יריה ובתוניסיה ממערב; מרבית שטחה מדברי, והאקלים חם ויבש. לאורך החוף, שפלה צרה פוריה עם אקלים ים-תיכוני; מרחבי לוב מבותרים בנחלי אכזב רבים, המתנקזים לתוך מלחות (סבח'ות). לוב נחלקת גאוגרפית, מצפון לדרום, לשלושה חלקים: מישור החוף (מרכז החיים של המדינה), הרמה הנמוכה, והמדבר; אוכלוסיית לוב מונה מעל ל - 5,000,000 נפש, עם קצב גידול שנתי של 3.9% - מן הגבוהים בעולם. קרוב ל - 90% מהם מרוכזים במישור החוף הצפוני, קרוב ל70%- מהאוכלוסייה היא עירונית. בשל התפתחויות היסטוריות (בעיקר), תואי השטח, אפיון אקלימי ומבנה אוכלוסין, נחלקת לוב, במאות השנים האחרונות, לשלושה מחוזות:
טריפוליטניה – בצפון-מערב המדינה (290,000 קמ"ר), הכוללת: א' - מישור ג'פרה, שהנו מישור החוף הגדול ביותר, המשתרע מגבול תוניסיה ועד כ'ומס (כ350- ק"מ), שבו המאגר הגדול ביותר של קרקעות הניתנות לעבוד חקלאי. מישור ג'פרה הנו צפוף האוכלוסין ביותר בלוב, בו הריכוז העירוני הגדול ביותר, כולל עיר הבירה טריפולי (טרבלס), העיר הגדולה בלוב, שבה כ1,500,000- נפש; ב' - אזור ההר, רמה הררית, המשתרעת מדרום למישור ג'פרה, המתנשאת במתלולים, שגובהם בג'בל נפוסה מגיע ל1,000- מטר מעל פני הים. הרמה יורדת לצד דרום במדרגות, כאשר המדרגה הדרומית ביותר היא חמדה אל-חמרה; ג' – אזור הסירת', רצועת חוף צרה, שרובה לחוף מפרץ סידרה. השלוחה המזרחית של הרמה משתפלת אליה ומדרום מתרוממת להרים וולקניים ג'בל א-סודה, לגובה מעל ל1000- מטר (חרוג' אל- אסווד) . בטריפוליטניה חיים כ65%- מכלל אוכלוסיית לוב.
קירנייקה - במזרח המדינה (900,000 קמ"ר), הכוללת: א' - הרמה הקירנאית, המשתרעת מהחוף (בין בנגזי לדרנה) ומתרוממת במדרגות קצרות ונקראת ג'בל אכ'דר. רמה המכוסה בחורש וצמחייה ים-תיכונית ויורדים בה משקעים רבים, אולם בשל הקרקע המבותרת וטיבה הירוד, האפשרויות לעיבוד חקלאי מוגבלות. בקצה המערבי של הרמה נמצאת העיר השניה בגודלה ובירת מחוז קירנייקה – בנגזי. ב' - מרמריקה, המשתרעת בשיפולים המזרחיים של ג'בל אכ'דר, המגיעים עד לחוף בצפון ועד גבול מצרים במזרח ויוצרים מפרצים נוחים לעגינה. ג' - ים החול, מישור של חולות נודדים מן הגדולים בעולם, המשתרע מדרום לג'בל אכ'דר ומרמריקה ומשובץ בנווי מדבר מבודדים, בהם חיים השבטים הנומדים (נוודים). ד' - נאות כופרה, חבל ארץ מדברי, המשתרע עד גבול סודן וצ'ד בדרום. בקירנייקה חיים כ-30% מאוכלוסיית לוב.
פזאן - בדרום-מערב המדינה (570,000 קמ"ר), המשתרעת מדרום לחמדה אל-חמרה וג'בל א-סודה. חבל ארץ צחיח (עם מעט צמחיה מדברית), המכוסה שטחי חולות ענקיים (אידהאן) או חצץ (סריר), המשובץ בנווי מדבר פזורים, שבהם מרוכזים רוב תושבי פזאן, כאשר העיר הגדולה ובירת המחוז היא העיר סבחה. מדבר המשתרע דרומה עד צ'אד (בשיפוליהם הצפוניים של הרי טיבסטי) וניג'ר (בשיפוליה הצפוניים של רמת מנגני). בפזאן חיים כ-5% מאוכלוסיית לוב.
בתעודות מצריות מן האלף ה-3 לפנה"ס, נקראו תושבי לוב Tjehnu או Temhu, ואילו בתעודות מצריות מן האלף ה-2 לפנה"ס נקראו לבו, ויחד עימם נמנו שבטי המשווש. ההנחה היא, שהברברים באפריקה הצפונית, היו יורשיהם או אפילו צאצאיהם של הלבו והמשווש.
במאה השביעית לפנה"ס יסדו היוונים מושבות בצפון קירנייקה. התלמיים, במסגרת הקולוניזצייה שלהם, יישבו בהם גם יהודים, במאה השלישית לפנה"ס. התיישבות יהודית, שהתעצמה והגיעה לשיא פריחתה במאה הראשונה והשניה לספירה.
במסגרת מסעותיהם של יורדי-הים הפיניקים, שהגיעו מצור וצידון לאיי וחופי הים התיכון, כולל חופי צפון אפריקה, החל מהמאה העשירית והתשיעית לפנה"ס, נוסדו מקומות ישוב חדשים. היו אלה מסעות והתיישבויות פיניקיים, שעל-פי המסורות אצל יהודי לוב ויהודי תוניסיה, נטלו בהם חלק יהודים מארץ-ישראל. אחת המושבות, שהקימו הפיניקים, הייתה העיר קרתגו (שנת 814 לפנה"ס), ק"מ ספורים צפ'-מע' לעיר תוניס של היום. זו הייתה מושבה, שהפכה לממלכה גדולה ועשירה, אשר התפשטה לאורך חופיהם של תוניסיה וטריפוליטניה עד חופי הסירתים.
הצורים והצידונים הקימו ערים לאורך החופים בצפון אפריקה, וביניהן העיר ויאת (או עית) ומכאן בלטינית Oea (המאה השביעית לפנה"ס), Oea , עם שכנותיה לפטיס-מאניה וסבראת'ה נכללו בשם היווני טריפוליס (שלוש ערים), שהעלו מס לקרתגו עם התפשטותה. במלחמה הפונית השלישית, עברו ערים אלו לצד הרומאים (שנת 149 לפנה"ס), ועם העברת קירנייקה לרומאים (במאה הראשונה לפנה"ס), כל צפון לוב הפכה למושבה רומאית משגשגת.
במושבה הרומאית בלוב התיישבו יהודים רבים, רובם בקיריני שבקירנייקה, ומיעוטם בטריפוליטניה, בעיקר במישור החוף ובאזור הג'בל. בעקבות מרד התפוצות (בשנים 117-115 לספירה), הישוב היהודי המשגשג בקיריני הפך למרכז זעיר, והיהודים שנותרו בחיים עם דיכוי המרד, מצאו מפלט בין השבטים הברברים של הסירת', במישור החוף של טריפוליטניה ובג'בל, וחלקם אף מערבה יותר, בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.
לוב עברה כיבושים רבים. אחרי הכיבוש הרומי, שקדם לו שלטון הלניסטי בקירנייקה ושלטון קרתגו בטריפוליטניה, לוב נכבשה ע"י הוונדלים בשנת 435 לספירה. הוונדלים נשענו על הברברים והיהודים בשלטונם בלוב, והיהודים נהנו מפריחה מסויימת לנוכח סיועם לוונדלים. אולם, עם הכיבוש הביזנטי, בשנת 534 לספירה, שילמו מחיר יקר על סיוע זה ובשל המדיניות הבלתי-סובלנית של הביזנטים, שוב נאלצו היהודים לחפש מפלט בפנים הארץ, אצל השבטים הברברים, שגם הם התנגדו לביזנטים.
גם בראשית התקופה הערבית, כאשר הערבים (בימי הכ'ליף עומר) כבשו את לוב בסערה, בשנת 643 לספירה, הייתה התנגדות ברברית-יהודית. מכאן המקור, הן אצל דברי-ימי היהודים והן אצל דברי-ימי ערב, לאגדות (עם גרעין היסטורי) על ממלכה של ברברים מתייהדים ובראשם המלכה היהודית, האגדית, דהייא אלכהינא, שטריפולי הייתה אחד ממעוזיה. אולם עד מהרה דוכאה ההתנגדות. רוב הברברים הלכו והתאסלמו והיהודים הפכו ל"ד'ימים" – בני-חסות תמורת ה"ג'זיה" – מס-גולגולת. טריפולי הפכה למרכז אזור טריפוליטניה וצומת לסחר הטרנס-סהרי ולסחר בין המאשרק (המזרח) לבין המאגרב (המערב) של צפון אפריקה. במאות ה8- וה9- הייתה טריפולי מרכז המורדים מהכת המוסלמית הקיצונית של האיבאדיה הח'ראג'ית.
בכל המאה התשיעית (909-800) שלטו בלוב האגלביים, משפחה של אמירים, שייצגה את הכ'ליפים העבאסיים, אבל למעשה הייתה כמעט עצמאית, ובירתה הייתה קירואן שבתוניסיה. בתחילת המאה העשירית (909), הפאטימים (שושלת מוסלמית שיעית) מצליחים, בסיועם של הברברים, לגרש את האגלביים ולשלוט בלוב ישירות (973-909) ובאמצעות שושלות אוטונומיות מקומיות, הזירים (1000-973) ובנו-ח'זרון (החל משנת 1000). הצלחת התפשטותם המהירה של הפאטימים נבעה מהתרופפות המרות הריכוזית של העבאסים, סיוע צבא הברברים היעיל וסובלנותם כלפי הסונים והד'ימים. אף שהידיעות על היהודים בלוב, בתקופה הפטימית, מועטות מאד, עפ"י הדוקטרינה הפאטימית, נהנו היהודים מחיים אוטונומיים ושגשוג כלכלי. אולם בשנת 1047, התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, חזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים (1055), שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה. במהלך המרד, התגובה, המלחמות והאנרכיה, היהודים נפגעו קשות. באותה עת, ירד משקלם של הברברים ועלה משקלם של הערבים, ובהדרגה התמזגו הברברים עם הערבים, אף שחלק מהברברים המשיכו לשמור על סממנים ממורשתם.
עקב חולשת השלטון בלוב והאנרכיה ששררה בארץ, מדינות נוצריות אירופאיות לטשו עיניהן לעבר לוב, והנורמאנים מסיציליה היו הנוצרים האירופים הראשונים, שכבשו את לוב בשנת 1146. אולם, בו זמנית, עלתה על בימת ההיסטוריה תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית של המואחדון, השוטפת את ספרד ומערב אפריקה הצפונית, וכובשת את לוב בשנת 1158. שושלת זו, שולטת בלוב באופן ישיר עד שנת 1160, ובאמצעות השליט המקומי, יחיה בן מטרוח, עד שנת 1173. כיבוש, שבעטיו היהודים סבלו מרדיפות ושמד ורק עם שובה של לוב לשלטונם של הכ'ליפים המצרים, בשנת 1173 (בימי הכ'ליף צלאח אדין אל-איובי), חלה התאוששות מסוימת בישוב היהודי. השושלת האיובית שלטה בלוב עד שנת 1190, עד אשר חזרה לוב לשלטונם של המואחדון, והיהודים מצאו עצמם נרדפים פעם נוספת. זאת, עד השתלטותם של בני השושלת המוסלמית החפיצית (שבירתם הייתה תוניס) בשנת 1247, ששלטו בלוב עד שנת 1510.
המדינה הנוצרית האירופית השניה, שלטשה עיניה לכוון לוב, הייתה ספרד, שכבשה את לוב בשנת 1510. הספרדים מסרוה למסדר אבירי-מלטה בשנת 1530, אשר שלטו בה מטעמם עד שנת 1551. בתקופה זו, שוב סבלו היהודים מרדיפות ושמד של התנצרות מאונס, וחלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית. רק עם הכיבוש העות'מאני, בשנת 1551, חלה התאוששות איטית בקרב הישוב היהודי, אף שהיהודים היו התושבים הפגיעים ביותר, כל עוד היה המצב המדיני בלוב מעורער, בראשית הכיבוש העות'מאני. מצב מעורער, שנבע כתוצאה ממהומות וממרידות, כמו המרד של המהדי יחיא בן-יחיא בשנת 1589, והיהודים היו בסכנת שמד.
העות'מאנים, הפכו את טריפוליטניה לוולאייה ושלטו בה באמצעות פחות. הפחות גבו חלק מהמיסים באמצעות שבטים נודדים, שבתמורה קיבלו פטור ממיסים, והתושבים בעצם השתעבדו לשבטים אלה, שהיו תחת חסותם. באותה עת חלה עלייה בכוחם של שודדי-הים, שחופי לוב היו מעוזיהם ובשל כך, לוב סבלה מפלישות וממסעות תגמול מצד שכניה (כמו פלישתו של אברהים אשריף, שר צבאו של ביי תוניסיה) ומצד מעצמות ימיות (כמו בריטניה והולנד).
בתקופה העות'מאנית הראשונה (1711-1551), הקהילות היהודיות בלוב, המופרות ע"י גולים ממגורשי ספרד, מתחילות להתגבש ולהתפתח, חלה התאוששות כלכלית וחלה התאוששות מסויימת בחינוך. והחשוב ביותר, בראשית התקופה, חלה התעוררות רוחנית-דתית עם הגעתו של ר'
בשל חששם, בעקבות כיבוש אלג'יריה ע"י הצרפתים (1830) ושלטונו של מוחמד עלי במצרים (1848-1805), העות'מאנים מנצלים את מלחמת האחים בתוך בני משפחת קראמנלי, ומשתלטים על לוב בשנת 1835, ההופכת שוב לוולאיית, הנשלטת באמצעות פחוות. לנוכח המצב המעורער בשלהי ימי השלטון הקראמנלי, הייתה רווחה מסויימת ליהודי לוב, בראשית התקופה העות'מאנית השניה. רווחה, שבאה לידי ביטוי בבטחון האישי, במצב הכלכלי, בביסוס הקהילות והאוטונומיה שלהן (במיוחד לאחר הנהגת הרפורמות – התנזימאת'), בחיי הרוח והדת ובתחום החינוך. תקופה, שבסופה היו גם תופעות שליליות, כמו הרעה ביחסים בין ערבים ליהודים. כמו-כן, היו חילוקי-דעות עם השלטונות בנושא כופר-הגיוס וחובת גיוס יהודים לצבא התורכי, כתוצאה מהשוואת הזכויות והחובות לכל הנתינים באימפריה העות'מאנית, עם עליית התורכים הצעירים לשלטון בשנת 1908. שתי תופעות נוספות, שהתרחשו בשלהי התקופה העות'מאנית השניה: נוצר הקשר הראשוני בין יהודים בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל; עליית כוחם של הסנוסים, שיש לה השלכות חשובות על המאורעות המדיניים בלוב.
הכיבוש האיטלקי של לוב מידי העות'מאנים בשנת 1911, נתקל בהתנגדות ומרד ערבי בטריפוליטניה עד שנת 1924 ובקירנייקה עד שנת 1931. מאידך, הכיבוש האיטלקי התקבל בברכה ע"י רוב היהודים בלוב וחולל תמורות בחייהם: במעמדם המשפטי-מדיני, מד'ימים הפכו לאזרחים לובים-איטלקים; בחייהם האוטונומיים, בהקמת וועדי קהילות ופרסום תקנונים, שקבעו, בין היתר, את ניהול הקהילות ומי רשאי לבחור ולהבחר, כולל ההגבלות, שהוטלו על האוטונומיה היהודית בסמכויות בית-הדין וכפיית רב איטלקי; במעמדם הכלכלי, היהודים נהנו מהפריחה הכלכלית שהביאו האיטלקים ללוב, ביודעם להשתלב בפיתוחה של לוב, באדמיניסטרציה, בתווך ובמסחר; בחינוך, שהקיף את רוב בני יהודי לוב, כולל החינוך התורני והחינוך העברי; בחייהם החברתיים, כאשר חלק מהיהודים סיגלו אורחות-חיים אירופאיים; בהדוק הקשרים עם יהודי איטליה, שראו עצמם מגיניהם ודובריהם של יהודי לוב, בפני השלטונות האיטלקיים; בהקמת תנועה ציונית, שלמרות המהמורות בראשית דרכה, הגיעה, עם השנים,להשגים מרשימים.
לאחר המרד הערבי, איטליה (שהפכה להיות פשיסטית עם עלייתו של מוסוליני לשלטון בשנת 1922) התפנתה לדאוג לרווחת האוכלוסייה, עפ"י עקרון "טובת-המדינה". אלא, שמדיניות זו התקבלה, בחלקה, ע"י היהודים, כמדיניות אנטי-יהודית, שעם התקרבות איטליה הפשיסטית לגרמניה הנאצית קיבלה גוון אנטישמי. מדיניות, שבתחילה באה לידי ביטוי ב"חוקי השבת", שחייבו את היהודים ללמוד בשבת ולפתוח את חנויותיהם בשבתות, ולאחר מכן ב"חוקי הגזע", שהגבילו והפלו את היהודים לרעה. מצב היהודים החמיר עוד יותר, עם הצטרפות איטליה למלחה"ע השניה לצידה של גרמניה (10 ביוני 1940). החמרה, שבאה לידי ביטוי: בפגיעות ישירות מהפצצות והפגזות בנות הברית; באכיפת "חוקי הגזע" ביתר שאת, שהתווספו להם תקנות מחמירות יותר; בגיוס יהודים לעבודות כפייה; בגירוש יהודים בעלי נתינות צרפתית לתוניסיה; בגירוש יהודים בעלי נתינות בריטית לאיטליה, למחנות הסגר ולעבודות כפייה, ולאחר מכן חלקם הועברו למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו באוסטריה וברגן-בלזן בגרמניה; בפגיעות קשות במיוחד ביהודי קירנייקה, שממילא סבלו הכי הרבה בשל היותם בקו החזית. זאת, בעקבות קבלת הפנים הנלהבת לצבא הבריטי, שכבש את קירנייקה (9.12.1940), שגאתה בעקבות המפגש עם החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי. עם נסיגת הבריטים (3.4.1941), נפגעו היהודים קשות ע"י האיטלקים, שכבשו חזרה את קירנייקה. פגיעות חמורות יותר, היו לאחר הכיבוש הבריטי השני של קירנייקה (18.11.1941) ונסיגתם בשנית (28.1.1942). פגיעות, שבאו לידי ביטוי במאסרים, בהוצאה להורג של שלושה יהודים, והחמור מכל - בהעברת רוב יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו, ששם ניספו 562 יהודים.
הקץ לסיבלות היהודים בשלהי השלטון האיטלקי, בא עם שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, בעקבות קרב אל-עלמיין, שהחל באוקטובר 1942. השחרור הבריטי נשא בחובו תמורות מפליגות בחיי היהודים: שם קץ למוראות המלחמה; הסיר את אימת "הפתרון הסופי", שריחף גם מעל ראשי יהודי לוב; שם קץ לנחיתות היהודים ולמעשי הדיכוי הפשיסטיים; יהודים, שנמלטו או גורשו, חזרו לבתיהם ולעיסוקיהם; חלה התאוששות כלכלית; חודשו מערכת החינוך והפעילות הציונית, אשר אף התעצמו בסיועם של החיילים הארצישראליים; השתפרו היחסים בין היהודים לערבים, בהאמינם בעתיד טוב יותר תחת השלטון הבריטי.
היחסים הטובים בין היהודים לערבים, בראשית השלטון הבריטי בלוב, לא האריכו ימים. זאת עקב המשבר הכלכלי, שנפגעיו העיקריים היו המוני הערבים; התגברות הלאומנות הערבית, שהתסיסה את הרחוב הערבי; התנהגות המינהל הבריטי הפילו-ערבית; ההתעצמות בפעילות הציונית, שהכעיסה את הערבים כמו גם את הבריטים. כל אלה יצרו אקלים נוח לפגיעה ביהודים, שעוצמתה באה לידי ביטוי בפרעות ה4- בנובמבר ועד ה7- בנובמבר 1945, בלא תגובה הולמת של השלטון הבריטי. הפרעות, ניתכו על היהודים באכזריות, בפתאומיות ובאופן סימולטני, שבהן נרצחו 132 יהודים, נפצעו מאות יהודים, נשדדו, נבזזו, ניזוקו ונהרסו מאות בתי-מגורים ובתי-עסק יהודיים וחוללו והוצתו 9 בתי-כנסת.
הפרעות חוללו מפנה בחייהם ובגורלם של יהודי לוב ובתגובתם, בארבע תופעות יסוד: התערערות הדו-קיום בין היהודים לערבים; אובדן האמון בשלטון הבריטי בלוב; תודעת ההגנה העצמית, שהביאה להקמת ארגון הגנה מחתרתי חמוש, מאורגן וממודר, שידע להחזיר מלחמה שערה בפרעות ה12- ביוני 1948, ואף שבפרעות אלו נרצחו 14 יהודים, אסון פרעות נובמבר 1945 לא נשנה; התגברות השאיפה לעלייה לארץ-ישראל, שלנוכח המדיניות הבריטית, בסירוב מתן אישורי יציאה מלוב, התאפשרה רק העפלה בלתי-לגאלית. העפלה, שהתבצעה דרך מצרים בסיוע החיילים הארצישראליים, דרך איטליה ודרך תוניסיה. סך המעפילים הבלתי-לגאליים הגיע לכ3,500- מעפילים, המהווים כ10%- מכלל יהודי לוב. העפלה, שהוותה פרוזדור לעלייה הגדולה והברוכה של יהודי לוב, שעם פתיחת שערי העלייה הגדולה בפברואר 1949 עלו למדינת-ישראל, בהפלגות ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה, כ30,000- יהודים. מניין העולים יחד עם מניין המעפילים, הוו כ90%- מכלל יהודי לוב.
בתום העלייה הגדולה, נותרו בלוב הערבית העצמאית, שהפכה לממלכה תחת שלטונו של המלך אידריס, (החל מ1.1.1952-), כ4,100- יהודים. בתחילה נהנו היהודים מתנאים תקינים ויחס סביר, אולם, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, השתנתה לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים. שיפור מסויים במצב היהודים חל בראשית שנות ה60- עם גילוי הנפט בלוב והפקתו. אלא, ששיפור זה לא האריך ימים ועם פרוץ מלחמת ששת-הימים הערבים פורעים שוב ביהודי לוב ורוצחים 17 יהודים. לנוכח הפרעות, אפשרו השלטונות הלוביים את יציאתם של כ4,000- יהודים לאיטליה, מחציתם עלו למדינת-ישראל ומחציתם השתקעו באיטליה (בעיקר ברומא).
ההפיכה הצבאית של האחד בספטמבר 1969, שבראשה עמד מעמאר גד'אפי, לכדה בלוב כ300- יהודים, ששהו שם בנסיון לחסל עסקיהם (ללא הצלחה יתרה, וכל הרכוש היהודי הוחרם ע"י גד'אפי, שהעבירו לאופוטרופוס הכללי). יהודים אלו, שסבלו מרדיפות והטרדות, רובם עזבו את לוב ונותרו כמאה יהודים, שהלכו והתמעטו.
יהודי לוב, שהשתקעו באיטליה, השתלבו, בסופו של דבר, בקהילות היהודיות המקומיות. יהודי לוב, שעלו לארץ בעליות השונות ובעיקר בעלייה הגדולה, קליטתם הייתה קלה יחסית והתאקלמותם מהירה. זאת הודות לחינוך היהודי-עברי-ציוני והסתפקות במועט, בהיותם מודעים לקשיים של ראשית המדינה ואמונתם בעתיד טוב יותר, הסתגלותם הייתה מהירה. הם השתלבו בכל תחומי החיים בארץ, בהתיישבות החקלאית, במערכת החינוך, בצבא, בבניין, בייצור, בתעשייה, במסחר, בתיירות, בפקידות, בבנקאות, בניהול, בפוליטיקה, ולימים השתלבו במדע, ברפואה ובחיי הרוח ובסה"כ נקלטו בצורה טובה. הם הקימו ארגונים לשימור והחלת מורשתם המפוארת, שהוכנסו תחת קורת-גג אחת של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב", שלאחרונה הקים את "מרכז מורשת יהודי לוב", שבו הוקם מוזיאון ושוכן בו "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב".
כפי שראינו בסקירה קצרה זו של המבוא ונראה, בפירוט יתר, בעבודה עצמה. כפי שמקובל על כל ההיסטוריונים, שחקרו את דברי-ימי יהודי לוב, הקהילות היהודיות בלוב הן מן הקהילות העתיקות ביותר בפזורה היהודית בתפוצות. קהילות אשר עברו כבושים רבים, התקיימו במקום כמעט ברציפות והוו נדבך חשוב ובלתי נפרד בדברי ימיה של לוב, מקדמת-דנא.
את תולדות יהודי לוב, ניתן לחלק לארבעה עידנים עיקריים, הנחלקים לתקופות משנה נוספות: העידן העתיק; העידן העות'מאני; העידן הקולוניאלי האירופאי; העידן הלובי הערבי העצמאי:
