העידן הקולוניאלי האירופאי נחלק לשתי תקופות: התקופה האיטלקית (1943-1911) והתקופה הבריטית (1951-1943). העידן הקולוניאלי היה העידן המשמעותי ביותר בחיי היהודים וקורותיהם. לצד התמורות החיוביות עם כניסתה של לוב לעידן המודרנה ושיפור המצב בתחום הביטחון האישי, הכלכלי, החינוכי והחברתי, מצאו עצמם היהודים, בתחומים שונים, נתונים בין הפטיש של המעצמה האירופית השלטת לבין הסדן של האוכלוסייה הערבית המוסלמית המקומית.
יהודי לוב בתקופה האיטלקית
בתקופה האיטלקית בלוב, השתחררה לוב הלכה למעשה מכבלי ימי הביניים, נוסדו מוסדות ושירותים מודרניים וחלה התפתחות כלכלית, אשר מהם נהנו גם היהודים, שבחייהם חלו תמורות מרחיקי לכת.
את התקופה האיטלקית ניתן לחלק מההיבט היהודי, לשלוש תקופות משנה, כאשר לכל תקופה היו השלכות רבות משמעות בחיי היהודים וגורלם בלוב:
יהודי לוב עד ראשית שנות ה - 30 של המאה ה- 20
כבוש לוב ע"י האיטלקים בשנת 1911, התקבל ע"י רבים מיהודי לוב בהתלהבות ושיתוף פעולה אקטיבי (במיוחד אלו, שהייתה להם אזרחות איטלקית או נמנו על אלו, שנכללו במסגרת החינוך האיטלקי, והיו עמוד האש בהחדרת התרבות האיטלקית, עוד בתקופה העות'מאנית). עמדה זו של יהודי לוב, התקבלה בזעם ע"י הערבים, שפגעו ביהודים, מחד גיסא, אבל תוגמלה ע"י האיטלקים בהעדפה והענקת זכויות מסויימות ליהודים, מאידך גיסא. אלא שעד מהרה האיטלקים נמנעו מהעדפה זו, שמא תחריף את יחסיהם של האיטלקים עם הערבים, שמרדו בשלטונם ונלחמו בהם. מרד, שנמשך בטריפוליטניה עד 1924, בהנהגתו של רמדאן שתיוי, שהקים "רפובליקה טריפוליטנית", שבירתה מצראת'ה. ובקרינייקה עד 1931, בהנגתו של אידריס אסנוסי, שהקים "אמירות של קירנייקה". בראש המרד התבלט עומר אל-מוכ'תאר, שהוצא להורג ע"י האיטלקים ב1931-, ובכך בא הקץ למרד הערבי.
הכבוש האיטלקי נשא בחובו תמורות מרחיקות לכת בחיי היהודים בלוב:
- במעמד המשפטי והמדיני: ביטול הימנותם של היהודים על ה"ד'ימה" – בני חסות, תמורת ה"ג'זיה" – מס גולגולת, עפ"י חוקי עומאר המוסלמיים, והוענקה להם אזרחות לובית-איטלקית. זו הייתה אזרחות מוגבלת, שקבעה מי רשאי לבחור ולהיבחר לוועדי הקהילות, שניהלו את עניני היהודים.
- בפרסום התקנון בשנת 1916, שבין היתר הגביל את סמכויות בית-הדין הרבני וכפה מינוי רב איטלקי. הראשון היה הרב הרטום; השני
- במעמד הכלכלי – היהודים נהנו מפריחה כלכלית, שהביאו עימהם האיטלקים בהשקעותיהם הרבות בכלכלת לוב ובתשתיותיה, ביודעם להשתלב בכלכלת המדינה. הם תפשו עמדות מפתח במינהל, במסחר, בתעשייה ובבנקאות ושימשו מתווכים בין האוכלוסייה הערבית (שהייתה ברובה חקלאית) לבין מוקדי הכלכלה האיטלקיים התעשיתיים, שחלק מהיהודים נמנו עימהם.
- בחינוך - התנופה הגדולה בחינוך האירופי, שהביאו עימהם האיטלקים עם פתיחת בתי-ספר ממלכתיים בכל רחבי לוב, רבים מתלמידיהם היו בני ובנות יהודי לוב. חינוך, שהרחיב את השכלתם של יהודי לוב, פתח בפניהם את המודרנה, והאיץ את השתלבותם במינהל ובכלכלה הלובית.
- בחיים החברתיים – יותר ויותר יהודים (במיוחד הצעירים יותר) סיגלו להם אורחות חיים אירופאיים, בשפה, בלבוש, בבילוי בשעות הפנאי. עם עליית הפשיסטים לשלטון, היו אף כאלה אשר הצטרפו לשורות המפלגה הפשיסטית, ובמיוחד לתנועות הנוער שלה "באלילה" (מגיל 8 עד 14) ו"אוואנגרדיסטי" (מגיל 14 עד 18). יהודים רבים גם שיפרו את מגוריהם, ובטריפולי רבים יצאו מה"חארה" היהודית הצפופה והנחשלת לרבעים מודרניים ובתים מרווחים.
האיטלקים בנו במרכז הרבעים החדשים בטריפולי את פיאצה ד'איטליה, שממנה הסתעפו רחובות ראשיים עם בתים מפוארים, בנו שדרות רחבות, כמו קורסו ויטוריו עמנואלה וקורסו סיציליה, וסללו טיילת ארוכה ויפיפיה לאורך שפת הים "לונגו מארי קונטי וולפי". כמו כן, הקימו בתי-ספר, בנקים, מלונות גדולים, בתי-קולנוע, תיאטראות, ספריות ציבוריות, מסעדות ובתי-קפה, בתי-מרחץ, מועדונים, מגרשי ספורט, משרדים ממלכתיים ומוסדות ציבור רבים. נטעו שדרות עצים, דקלים, דשאים וכן גנים ציבוריים, בנו כיכרות, מזרקות ואנדרטאות ושיפצו בנינים ומונומנטים בעל ערך היסטורי. העיר הפכה לעיר אירופאית מודרנית יפיפיה, ששילבה מוטיבים אוריינטלים (קשתות וקימורים) עם בניה איטלקית מפוארת.
למרות כל אלה, והנטיה למודרנה, היהודים בלוב המשיכו לשמור את דתם ומסורתם הדית באדיקות ולא נטו להתבוללות, כפי שקרה בארצות אחרות באירופה ובצפון אפריקה.
- בהדוק הקשרים בין יהודי איטליה ליהודי לוב, ומעורבות "איגוד הקהילות האיטלקי", שיצאו להגנת יהודי לוב, בכל מקרה של פגיעה בהם ובזכויותיהם. גם במקרים של השוואת יהודי לוב ליהודי איטליה, אולם לא התאימו ליהודי לוב, בשל היותם מסורתיים יותר, או אי התאמה לתנאי החיים שלהם.
- בהקמת תנועה ציונית – לאחר התעניינות ראשונית בציונות של סוחרים אמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים, שהיו פתוחים לתמורות החדשות באירופה ובעולם היהודי, משחר הוולדה של התנועה הציונית העולמית עם עלותה על בימת ההיסטוריה, עוד בשלהי התקופה העות'מאנית בלוב, נעשה הניסיון הראשון להקמת תנועה ציונית מאורגנת בטריפולי, בראשותו של אליהו נחאייסי בשנת 1912. ניסיון, שנשא בחובו חזון של הקמת תנועה ציונית רחבה ומקיפה, האמורה להחדיר ולהעמיק את הרעיונות הציוניים ולהוציא את בני העדה ממצוקתם הכלכלית והחברתית באמצעותה של הציונות. אלא, שהתגשמותו של החזון נאלץ להתעכב שנים אחדות, בשל אי תמיכתה של הנהגת הקהילה הן המוראלית והן הכלכלית, למרות ברכת הדרך של הרבנים בלוב ויהודי איטליה.
עפ"י הצעתו של הרב ד"ר דריו דיסניי מוורונה איטליה, הציונים הסתפקו בשלב התחלתי זה, בהקמת ארגון ציוני "אורה ושמחה" בלתי רשמי בשנת 1914, במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון, אשר בו ניתנו שעורים בעברית (אשר עוררו צעירים מבנגזי להחדיר את העברית ב"תלמוד תורה"), אולם, גם התחלה צנועה זו הייתה קיצרת ימים. זאת, עקב קשיים תקציביים, העדר תמיכת וועד הקהילה, שחשש למערכת היחסים העדינה עם הערבים ומתגובת השלטונות האיטלקיים, ואדישות בני הקהילה, שטרם חדרה בהם תודעת הציונות המודרנית.
בעקבות אי הצלחה זו, נחלצו אליהו נחאייסי וחבריו לקידום הרעיון הציוני ובאמצעותו לשפר את מעמדם של בני הקהילה. הם נאלצו לעלות על הדרך הפוליטית. תוך כדי שמירת קשר עם משרדי התנועה הציונית העולמית, ביצוע רה-ארגון בתנועתם בהקמת "חברת ציון" בשנת 1916 פתחו במאבק נגד הנהגת הקהילה וקראו תיגר על מדיניותה ושיטות פעילותה לקראת הבחירות לוועד הקהילה בטריפולי ב- 1917. "חברת ציון" קראה לדמוקרטיזציה והציגה עצמה כאלטרנטיבה, באמצעות תעמולת בחירות מודרניות בעלות גוון ציוני וחברתי כאחד. העמידה את הניגודים בינה כמייצגת ההמונים, לבין ההנהגה המסורתית הנמנית עם האליטה העשירה, על הדרך שיש לנקוט להוצאת היהודים ממצבם המוראלי והחומרי הירוד. האם להוביל את המוני העם, עפ"י ההנהגה המסורתית, לסוציאליזציה דרך אירופיזציה והתמערבות היכולה להוביל, אליבא דנחאייסי, עד לכדי התבוללות(35), או שמא, להובילם לרפורמה לאומית-ציונית במערכת החינוך ומודרניזצייה בשירותים החברתיים, תוך שמירת ערכי היהדות. ניגודים, שהכניסו את הקהילה לפולמוס חריף, שנמשך אף לאחר מותו של אליהו נחאייסי (בשנת 1918), מייסדה ונשיאה הראשון של התנועה הציונית בלוב.
עלייתם של הציונים על הדרך הפוליטית לא צלחה בידם לקידום הרעיונות המרכזיים של הציונות הצרופה. גם כאשר קצרו הצלחות בבחירות 1919 ו- 1921 (אחרי כשלון בבחירות 1917, על אף הצלחתו האישית של אליהו נחאייסי), וקרנם עלתה לאור תוצאות ועידת השלום בסאן-רמו. זאת, למרות ההתעצמות בפעילותם בתחומים שונים, כמו: הוצאה לאור של ביטאון – "דגל ציון"; הצגת סרטים ציוניים; אספות וימי עיון; ציון אירועים היסטוריים וציוניים; ארגון כנסי מחאה כנגד פגיעות ביהודים באשר הם; עידוד לימוד השפה העברית; ארגון שעורים בתנ"ך; ייסוד ארגונים לעזרה הדדית; גידול באיסוף כספים ושקילת השקל ל"קרן הקיימת לישראל"; ובמקביל ייסודה של אגודת ספורט – "בני-ציון" (ב1920-), שאימצה לה מאפיינים ציוניים (שלימים הפכה לאגודת "המכבים" והצטרפה ל"הסתדרות העולמית של מכבי" עם פעילות ציונית ענפה). מאידך, העמיקו המחלוקות, הפילוג והקיטוב בתוך הקהילה היהודית בטריפולי, במקום לבצר את אחדותה, שכה היה נחוץ בעידן זה של תמורות.
המאבקים בתוך הקהילה, עודדו בשנת 1922 הקמת ארגון ציוני מתחרה "אחדות והתקדמות" (שהוציא לאור שבועון בשם "התעוררות"). זה הקצין עוד יותר את הקיטוב וגרם לנסיגה בפעילותה של "חברת ציון", עד כדי הפסקת איסוף כספים ל"קרן הקיימת לישראל". מצב עניינים, שאילץ את הנהלת הקק"ל בארץ לשלוח ללוב באביב 1923 שליח מטעמה, את המחנך הדגול אברהם אלמליח. עם הגעתו ללוב, נפגש אלמליח עם ראשי הארגונים הנצים, על מנת להשכין שלום ביניהם ולשכנעם בחשיבות שיתוף הפעולה להשגת המטרות הציוניות. בסיועו של הרב הרטום, הוא הצליח לפייס בין שני הפלגים בתנועה הציונית בטריפולי, ולהביאם לשיתוף פעולה, שיוביל בסופו של דבר, לאיחוד שני הארגונים.
באותה עת ב1923-, נוסדה גם אגודת נשים ציוניות A.D.E.I., שהייתה מקבילה ל"ויצו", בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו. מטרת האגודה (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), הייתה לקדם ולשפר את מעמדה של האישה בלוב.
אחוד הארגונים הציוניים בטריפולי, יצא אל הפועל רק ב- 1924 לאחר תווכו של שליח "קרן היסוד" הרב פראטו מאיטליה, שקשר את הקצוות של ההבנות, שהגיע אליהם אברהם אלמליח בעת שליחותו בלוב. נוסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", הקשורה ל"התאחדות הציונית האיטלקית", ובמקום נשיא הארגון רפאל ברדה הלוחם והכריזמתי נבחר דוד בוכבזה המתון והפשרן יותר. באותה הזדמנות הרב פראטו מארגן את איסוף הכספים ל"קרן היסוד", ומגיע להסדר על תשלום מעשר מרווחי הכנסותיהם של רבים מסוחרי ותעשייני יהודי לוב.
אברהם אלמליח בביקורו בלוב התרשם מאוד מדבקותה של הקהילה ביהדות ובציונות, מאהבתם לארץ-ישראל ובנכונות לעלות לארץ, כפי שבאה לידי ביטוי בעלייתם של אחד עשר צעירים בפברואר 1923, בראשותו של אליהו פלאח (שכונה החלוץ הראשון מלוב). לאור נכונות זו לעלייה לארץ, שהוגבלה רק בשל מספר הויזות, ממליץ אלמליח, במכתבו מתאריך 17.4.1923(36), לירושלים להיות מוכנים לעלייה גדולה מלוב ולהקים משרד עלייה בטריפולי, ובין היתר הוא כותב:
" […] התנועה היא גדולה ועלינו להתכונן לה […] משפחות שלמות מוכנות לעלות לארץ וצובאות על פתחי סירקולו ציון לבקש רשיונות נסיעה […]".
ייסודה של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" שם קץ לדרכה הפוליטית של התנועה הציונית בטריפולי, ומכאן ואילך התמסרה לפעילות ציונית צרופה: עידוד הקהילה ללימוד עברית, כאשר ההצלחה הראשונית והבולטת ביותר הייתה דווקא בח'ומס, שיש לזקוף לזכותו של ר' פריז'א זוארץ(37); יוזמה לשליחת ספרים, כתבי-עת, עיתונים וחומר תעמולה מההסתדרות הציונית לארגונים הציוניים בלוב (כולל בנגזי, ח'ומס ומקומות אחרים); ייסוד תנועת נוער ציונית חדשה "הנוער היהודי הטריפוליטני" בשנת 1924, שנשיאה היה רפאל ארביב מחלוצי הפעילים הציוניים בלוב; ייסוד התנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי בשנת 1925 ע"י י.שאקי (שלימים עמד בראשה לילו ארביב); הרחבת הפעילות הציונית ב"בני ציון", שהצטרפו ל"מכבי" ב1926-; הקמת "אחוד האגודות היהודיות" בטריפולי תחת חסותה של ה"הסתרות הציונית הטריפוליטנית" ב1928-; סיוע לאלו שרצו לעלות לארץ-ישראל; ניסיון להקמת חווה חקלאית ב1929-, שתכשיר יהודים לעבודה חקלאית (עזר לאלו הרוצים לעלות לארץ-ישראל); הפצת והרחבת שקילת השקל ואיסוף כספים אינטנסיבי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"קרן היסוד".
לאחר התבססות, שנמשכה חמש שנים, הצליחה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", בראשית שנות השלושים לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי בייסודה של "בן-יהודה" בשנת 1931, בראשותו של
גולת הכותרת בפעילותה של "בן-יהודה" הייתה הקמת בית-ספר עברי "התקווה" לילדי ישראל בחינם (בחשוון תרצ"ב בשלהי 1931), בהנהלתו של עמישדי גוויטע ובהדרכתו הראשית של ר' שאול דאבוש. ראשיתו של בית-ספר הייתה צנועה עם 20 תלמידים, שלאחר חבלי לידה והתגברות על מכשולים ועם דבקות במטרה הגיע להישגים מרשימים. כבר בסוף שנת תרצ"ב מספר התלמידים עלה בעשרות מונים, ומנינם זינק ל- 512 תלמידות ותלמידים. הישגים, שהיו מרשימים כבר בראשית פעילותה של "בן-יהודה" ובשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה". זאת, לאו דווקא בשל מנין התלמידים הגדול שהצטרפו, ושהעיד על הלך הרוח בקרב בני הקהילה ורצונם, כי אם גם, ואולי בעיקר, בשל הרפורמה שהוכנסה. רפורמה לא רק בתלבושת אחידה, בעידודם של התלמידים ובמסגרת שכללה גם כיתות מיוחדות לבנות, אלא במיוחד בשיטות ההוראה: בחלוקת הכיתות עפ"י רמה, בפיקוח, בעריכת בחינות הישגים ובתכנים עפ"י תוכנית הקבועה מראש – בלימודי העברית; בלימוד מקצועות יהודיים וציוניים; בלימודים כלליים; בחינוך גופני ובלימוד הלכות נימוסין ודרך-ארץ. זאת, תוך כדי פעילות חברתית ותרבותית ענפה כולל זו הלאומית-יהודית-ציונית, כמו: העלאת מחזות תנכיים ולאומיים בעברית; לימוד שירה עברית וייסוד מקהלה; עריכת מסיבות וחגיגות בסיום שנת הלימודים ומועדי ישראל המסורתיים והלאומיים; עריכת תהלוכות; אסוף כספים (בעיקר ל"קרן הקיימת לישראל") והצגת סרטים על הנעשה בארץ-ישראל. כמו כן, בנטילת חלק בפעילות הקהילתית, כמו: השתתפות מקהלת בית-הספר בתפילות השבת והחגים, ובהטיית שכם למתן סעד לבני הקהילה (בעיקר בחלוקת ספרים, כלי כתיבה, בגדים ונעליים לתלמידים נזקקים).
לאור הישגים מרשימים אלו, כבר בשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה", וועד הקהילה החליט, במהלך שנת 1932, למסור את מחלקת החינוך של הקהילה לידי ארגון "בן-יהודה", (ולאמץ חלק ניכר משיטת ההוראה שלה ב"תלמוד תורה"). החלטה, שאושרה ע"י השלטונות האיטלקיים, שהכירו במעמד "בן-יהודה" ובחשיבות פעולותיו החינוכיות לקידום ילדי הקהילה. הממשל האיטלקי לא נרתע אף להזמין את מאות תלמידי בית-הספר "התקווה" לחגיגות, לטכסים ותהלוכות רשמיים של השלטונות.
לרגל הצלחות בית-הספר "התקווה", אוכלוסיית התלמידים הלכה וגדלה משנה לשנה, ובשנת תרצ"ח הגיע מנינם ל- 1200 תלמידות ותלמידים. גידול, שחייב הרחבת סגל ההוראה בהכשרת מורים, בהדרכתו של ר' שאול דבוש.
"בן-יהודה, הלכה וגדלה הלכה והתעצמה, עברה למועדון גדול יותר, שאיפשר לה להרחיב את פעילותה עוד יותר, לא רק בתחום הציוני, כי אם גם בתחום החברתי והקהילתי, כמו: סיוע לאגודים המקצועיים היהודיים השונים; סיוע ל-A.D.E.I., להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, אשר ארגנה ב1934- חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה -"מופת", שלמדו בו 150 נערות.
פעילות "בן-יהודה" הסתעפה ונפוצה אף מחוץ לטריפולי בערי השדה של טריפוליטניה וקירנייקה. הסניף בבנגזי הגיע להישגים מרשימים והטביע את רישומו על הפעילות הציונית במקום. פעילות, שהחלה כאמור בהחדרת העברית ב"תלמוד-תורה" של בנגזי בשנת 1915, ובהמשך ייסוד הארגון ציוני "אגודת הרצל" בשנת 1919 בראשותו של רנטו תשובה. תנועה, שהגיעה להישגים מרשימים כבר מראשית פעילותה, שאותה ניתן לזקוף (בניגוד לטריפולי) לשיתוף הפעולה ההדוק עם "תלמוד-תורה" וועד הקהילה. זאת הודות לאי שימוש בציונות כאמצעי לרפורמה חברתית-כלכלית ומעמדית, אלא רק פעילות ציונית צרופה לשמה, בלא שהנהגת הקהילה המסורתית בבנגזי תהייה מאוימת ע"י הפעילים הציוניים. גם הסניף בח'ומס בהנהלתו של ר' פריז'א זוארץ הגיע להישגים מרשימים, בהפצת הרעיון הציוני, כהמשך טבעי להקניית השפה העברית. הוא היה אחראי גם להקמת הסניף במסיללת'ה, בשליחת אחד מבוגרי תלמידיו – כ'ליפא שאקיר (לימים צוריאל שקד), לנהל את הסניף במקום.
במקביל להצלחותיה של "בן-יהודה", גם אגודת "מכבי" קצרה הצלחה רבה: בפעילות הספורטיבית; בהעלאת מחזות בעברית ובאיטלקית, בנושאים תנכיים (כמו המחזה "יוסף ואחיו") ובנושאים לאומיים (כמו המחזה "ביקור בארץ-ישראל", אשר נערך ובוים ע"י יו"ר "מכבי טריפולי" רוברטו ארביב בשנת 1934, שנה לפני המכביה השניה, שכולו שיר הלל לארץ-ישראל ותעמולה למען המכביה ו"הקרן הקיימת לישראל"); בלימוד עברית, אנגלית וצרפתית; בהוצאת בטאון באיטלקית Diana dei Maccabei"", שתוכנו ספורטיבי וחינוכי-מסורתי; השתתפות במכביה השניה בשנת 1935; בהקמת ספריה גדולה, שכללה ספרים רבים בעברית; לצד הפעילות הבידורית (למבוגרים ובמיוחד לבני המעמד הגבוה יותר), הייתה גם פעילות ציונית, שהלכה והתעצמה עם השנים.
יהודי לוב בשנות ה30- של המאה ה20- עד פרוץ מלחה"ע השניה
עם עלייתם של הפשיסטים לשלטון בשנת 1922, הם העמידו את עקרון "טובת המדינה" כערך עליון. עקרון זה, הטביע את חותמו על מערכת היחסים בין השלטונות האיטלקיים לבין היהודים בלוב. דבר, שבא לידי ביטוי בצורה בולטת וקיצונית רק בראשית שנות ה- 30 ואילך.
כל עוד נתונים היו האיטלקים בדיכוי המרד הערבי בלוב (בטריפוליטניה עד שנת 1924 ובקירנייקה עד שנת 1931), הייתה סוגיית היהודים משנית בעיניהם. אולם, עם דיכוי המרד הערבי, האיטלקים התפנו לדאוג לרווחת כלל האוכלוסייה עפ"י עקרון "טובת המדינה" לשיטתם, באמצעות תקנות, שחלקם נתפסו ע"י יהודי לוב כמדיניות אנטישמית. בעוד שהאיטלקים ראו בהם אמצעי לקידום היהודים לעבר המודרנה ושילובם בהוויה האיטלקית האירופית.
גם אם נקבל את המדיניות האיטלקית לשיטתם, הרי ברור, שעם התקרבותה של איטליה הפשיסטית ומוסוליני לגרמניה הנאצית והיטלר, המדיניות האיטלקית קיבלה גוון אנטי-יהודי ואנטישמי.
"חוקי השבת"
מדיניותם של האיטלקים לשילובם של יהודי לוב בחברה הכללית (כמו באיטליה), באה לידי ביטוי ב"חוקי השבת". לשיטתם של האיטלקים, היה בהם לא רק טובתה ופיתוחה של לוב, כי אם גם טובתם וקידומם של יהודי לוב.
"חוקי השבת", שנחקקו בשנות ה30- נגעו בשני תחומים עיקריים, בתחום החינוך ובתחום הכלכלי:
- "חוקי השבת" בתחום החינוך: עוד בשלהי התקופה העות'מאנית, התלמידים היהודים הורשו להיעדר מביה"ס בשבת. מצב, שנמשך גם בראשית התקופה האיטלקית, אף שהונהג יום ראשון יום מנוחה, התלמידים היהודים נעדרו מבתי-הספר גם ביום שבת בנוסף ליום ראשון. בתחילה מצב זה לא גרם לקשיים מיוחדים, מכיוון שרוב התלמידים היו יהודים, אולם כאשר גדל מספרם של התלמידים האיטלקים במיוחד בבתי-הספר התיכוניים, התעורר קושי לשחרר את התלמידים היהודים יומיים בשבוע בלא לשבש את מערכת השעורים. על סמך טענה זו ועידוד השתלבותם , החליט המושל האיטלקי בדוליו, שתחול חובת נוכחותם של התלמידים היהודים בבתי-הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1933-1932, ותלמיד שיעדר יגורש מבית-הספר.
החלטה, שעוררה מורת רוח רבה בקרב קהילה מסורתית זו, והיו מחאות והפגנות נגד ההחלטה. גם יהודי איטליה מחו בפני השלטונות, נגד ההחלטה בחריפות (אף שתלמידים יהודים באיטליה למדו גם בשבתות, ובעצם המצב הושווה לנהוג באיטליה). לאור החלטה זו, רוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים. חלקם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", שהרחיבה מסגרותיה בהתאם, חלקם נשלחו או נלקחו ע"י הוריהם להמשך לימודיהם בארץ-ישראל, אך רבים מהם הפסיקו את לימודיהם לחלוטין ולא השלימו את השכלתם התיכונית.
- "חוקי השבת" בתחום הכלכלי: בינואר 1934 מונה איטלו באלבו למושל לוב, אשר מייד עם הגעתו לטריפולי פעל במרץ לשנות את פני המדינה ולהפוך את לוב לארץ מודרנית ומפותחת, שתהפוך לאבן שואבת להגירה ותיירות להמוני איטלקים מן המולדת. לשם כך, ייעד ליהודים, בשל מעמדם הכלכלי הנכבד, תפקיד חשוב בפיתוחה של לוב, ולשילובם במשימתו זו, ראה בביטול שמירת השבת צעד חשוב מאד.
לנוכח המציאות, שבה הושבת הנמל גם ביום ראשון וגם ביום שבת, מכיוון שרוב עמילי המכס בנמל טריפולי היו יהודים, לא היה ניתן לפרוק אניות ולשחרר סחורות יומיים בשבוע. אניות עגנו בנמל זמן מיותר, המחסנים עלו על גדותיהם והמלאכה השוטפת בנמל נתעכבה. בעקבות התעצמות הפעילות הכלכלית והסחר הימי דרך הנמל, לא היה מנוס, מבחינתו של המושל איטלו באלבו, מלהוציא ב- 1934 צו המחייב את עמילי המכס היהודים לעבוד גם בשבתות.
החלטה, שהייתה קשה, אך היא נגעה רק לקומץ יהודים, שרובם החליפו את משלח ידם, ולכן לא עוררה תסיסה כללית בקהילה. זאת בניגוד לצו, שניתן בשלהי 1936, המחייב את היהודים לפתוח את חנויותיהם בעיר החדשה גם בשבתות, שבא לענות על התנופה בכלכלה ובתיירות של טריפולי. הצו עורר תסיסה ומהומה רבה בקרב יהודי לוב, נשלחו מחאות הן של יהודי טריפולי והן של יהודי איטליה, והובעה סולידריות בעיתונות היהודית, בעיקר העיתונות בארץ-ישראל. מנהיגי הקהילה השתדלו אצל המושל לשנות את הצו, או לפחות לדחות את כניסתו לתוקף, אולם באלבו עמד על דעתו לקיום הצו. תגובת היהודים הייתה מרד ביום כניסת הצו לתוקף, ב- 5 בדצמבר 1936, לא פתחו את חנויותיהם ועסקיהם, והיו אף מספר מהומות. המושל האיטלקי הגיב בחריפות, הישעה את רשיונות העסק למאות יהודים, כ- 200 יהודים נאסרו ושלושה ממארגני המרד נידונו לעשר מכות "קורבש" (שוט מענפי חיזרן), בכיכר העיר (באב הג'דיד). לנוכח הצו והתגובה הקשה של המושל, היו מחאות בחוגים היהודיים הבינלאומיים ובעיתונות היהודית העולמית, אך הצו לא בוטל ואף נאכף ביתר שאת, ואלו שהמשיכו בסירובם, בוטלו רשיונותיהם העסקיים. בסופו של דבר, רוב היהודים נאלצו לפתוח את חנויותיהם ועסקיהם, והדבר עורר מורת רוח רבה בקרב הקהילה והגביר את חששותיהם, מה ילד יום?
לנוכח מדיניות זו של האיטלקים כלפי היהודים, הערבים הפכו להיות תוקפניים יותר, בנצלם את העובדה, שליהודים יש קשיים עם השלטונות. אקלים עכור, שהביא לתקריות בין יהודים לערבים, עם פצועים רבים משני הצדדים. באחת מתקריות אלו, ציווה המושל האיטלקי להלקות בפומבי את אלו, שנטלו חלק בהם. תגובת היהודים הייתה קשה לאמצעי חריג זה, ומחשש לתקריות נוספות חדלו היהודים לבקר ברבעים ערביים והקדימו לסגור את חנויותיהם ועסקיהם.
הכרזת מוסוליני על עצמו "מגן האיסלם" והקמת הציר ברלין-רומא
עם דיכוי המרד הערבי, האיטלקים החלו לנקוט במדיניות של גילוי אורך רוח כלפי הערבים, על מנת להמתיק את גלולת הכניעה ורגשות ההשפלה. הלכו לקראת הערבים בתחומים שונים, גם על חשבון היהודים. לנוכח מדיניות זו, ב1935- מוסוליני הכריז על עצמו "מגן האיסלם", והפליית הערבים לטובה הלכה והתמסדה.
הקמת הציר ברלין-רומא בשנת 1936 (שלאחר מכן הצטרפה אליו גם טוקיו) לא בישר טובות לנתינים היהודים, שחיו תחת השלטון האיטלקי. אמנם מוסוליני, אשר עדיין עמד בפניו העיקרון – המדינה וטובת אזרחיה מהווים את האינטרס העליון וחובת השלטון להגן על האזרחים, עמד בלחצים של היטלר לאמץ את "תורת הגזע". עמידה בלחצים, שבאה לידי ביטוי בעת ביקורו של מוסוליני בלוב במרס 1937, כאשר הצהיר: "יהודי טריפולי יכולים להיות שקטים - הממשלה הפשיסטית […] תכבד תמיד את מסורתיהם". ההצהרה התקבלה ע"י יהודי לוב בתקווה, אך היא לא עמדה במבחן. גם אם עדיין מוסוליני עמד בלחצים של היטלר ולא נכנע לאמץ את "תורת הגזע", החלו כבר באותה שנה מהלכים של עידוד אנטישמיות כהוראה מלמעלה. ראשי השלטון האיטלקי באמצעות העיתונות, משרדי הממשלה, אנשי תרבות ורוח, החלו להפיץ תעמולה אנטישמית, לשכבות העממיות של החברה האיטלקית. התעמולה, קיבלה תהודה רבה, חילחלה במהירות ופרצה בכל חומרתה הן ברחוב האיטלקי והן ברחוב הערבי, שהעצימו את התעמרותם ופגיעתם ביהודים. יהודים אבדו את ביטחונם העצמי, פחדו לנוע רחוק מבתיהם וחששו לגורלם. גם למאורעות בארץ-ישראל הייתה השפעה לרעה על היחסים בין יהודים לערבים בלוב, הגבירו את התקריות בין העדות ואת המתח מתחת לפני השטח.
החלת "חוקי הגזע"
במשך כמעט שלוש שנים הצליח מוסוליני להדוף את לחציו של היטלר לאמץ את "תורת הגזע". אולם, בסופו של דבר, נאלץ מוסוליני להיכנע, ובמחצית השניה של שנת 1938 הוחלט באיטליה על החלת "חוקי הגזע" כלפי היהודים(39). חוקים אשר היו מקבילים ודי דומים ל"חוקי נירנברג".
החוקים הורו על:
- גירוש כל הנתינים הזרים.
- גירוש היהודים מכל בתי-הספר הציבוריים, מבתי-הספר התיכוניים, ומהמוסדות להשכלה גבוהה.
- הורדת דרגותיהם של חיילים יהודים בצבא איטליה.
- איסור להעסיק יהודים בארגונים מפלגתיים.
- פיטורי כל היהודים המחזיקים במשרות ממשלתיות, בנקאיות ובחברות הביטוח.
- איסור ליהודים לתת שירותים ואספקה למוסדות ממשלתיים וצבאיים.
- סגירת לשכת המסחר ומוסדות פיננסיים ומנהליים בפני יהודים.
- פרוק מפעלים בשותפות יהודית-איטלקית.
- איסור להיות בעלים או מנהלים של מפעלים, שהעסיקו מעל 100 עובדים.
- איסור להיות בעלי מקרקעין, שהכנסתם עלתה על 5,000 לירטות לשנה.
- איסור להיות בעלי מבנים, ששווים מעל 20,000 לירטות.
- איסור להיות אפוטרופוס על שאינם יהודים.
- איסור להיות אפוטרופוס על ילדיו, שהם בני דת אחרת.
- איסור נישואין בין איטלקי ארי ליהודים.
- איסור להעסיק משרתים אריים.
- חובת הטבעת בן הגזע היהודי בתעודות ובמסמכים רשמיים, להפליה לרעה (כמו: חיוב ברשיון מיוחד בתנועה מעיר לעיר, איסור יציאה מבתיהם מאוחר בערב, עדיפות אחרונה באספקה וציוד לחנויות ובתי-עסק יהודיים וכו').
בשל כל זאת, היהודים נחשבו לגזע בזוי, שיש לנדות, ומעמדם הורע אף בהשוואה למוסלמים, לא בכדי, פגיעות הערבים ביהודים תכפו והתעצמו.
אולם, למרות החלת "חוקי הגזע" ויישומם המיידי באיטליה, הייתה אכיפתם בלוב איטית וחלקית. זאת בשל מעמדם הכלכלי החשוב של היהודים בכלכלת לוב. המושל איטלו באלבו, אשר דאג לפיתוחה של לוב, דאג לקבל ממוסוליני אישור להחיל את החוקים לפחות בתחום הכלכלי במתינות (40). יתר החוקים, במיוחד בתחום החינוך, נאכפו מייד והתלמידים היהודים הורחקו מבתיה"ס הציבוריים. כך שנטל מערכת החינוך של היהודים נפל על כתפי הקהילות היהודיות, שאילץ את הרב לאטס לארגן התרמה גדולה מבני הקהילה בטריפולי למען בתי-הספר היהודיים. הקהילה החלה בהקמת מסגרות חינוך חלופיים, לבית-הספר "התקווה" בהנהלתו של עמישדי גוויטע, נוספו כיתות לימוד והורחבו סגלי ההוראה. בהעדר בתי-ספר תיכוניים עבריים, נוסד בטריפולי בית-הספר הטכני הראשון, ל60- תלמידים בארבע כיתות, ששכר הלימוד בו היה מדורג, והנותרים הצטרפו לבתיה"ס הליליים של "בן-יהודה". בית המלאכה לנשים בהנהלת לידיה נחום, קלט יותר תלמידות. גם "אגודת תורה" בהנהלתו של חואטו חאטומה המשיך לפעול. כל זאת, בתוספת מימון, שבני הקהילה תרמו בהבנה. כמו כן, הארגונים הציוניים, שהמשיכו לפעול – "בן-יהודה" בהנהלת ציון אדאדי, "המכבים" בהנהלת רוברטו ארביב וארגון הנשים הציוניות A.D.E.I., בהנהלת לידיה נחום, השתדלו להעסיק את בני הנוער, ככל שניתן, הן בפעילות ציונית והן בחינוך להשכלה כללית.
יש לציין, שהוצאתם של התלמידים היהודים מבתיה"ס הממלכתיים והכוונתם לבתיה"ס העבריים, התקבלה ע"י הציונים בסיפוק מסוים, למרות ההחמרה במצב הרחיבו את פעילותם, אף שזו נעשתה בצינעה ובלא לנקר עיניים.
יהודי לוב בתקופת מלחה"ע השניה (1943-1939)
עם פרוץ מלחה"ע השניה בראשון בספטמבר 1939, אף שאיטליה טרם הצטרפה למלחמה, הממשל האיטלקי בלוב אסר כל פעילות ציונית רשמית והורה לסגור את כל מועדוני "בן-יהודה". אולם בכך לא חוסל לחלוטין מכלול פעילותם של התנועה הציונית ו"בן-יהודה", שהמשיכו לפעול בצורה מוסווית בין כתלי בתי-הספר. זאת עד הצטרפותה של איטליה למלחמה ב10- ביוני 1940, ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה, שבה היהודים נפגעו קשות.
הפגיעות ביהודי טריפוליטניה
מייד עם הצטרפות איטליה למלחמה, אזורים רבים בטריפוליטניה היו נתונים להפצצות והפגזות בריטיות וצרפתיות, אשר גרמו נזקים חמורים בעיקר ב"חארה" היהודית, שהייתה ממוקמת בין שני המוקדים האסטרטגיים: תחנת הכוח החשמלית מזה והנמל מזה. מה עוד, שהאיטלקים העמידו בבית הקברות היהודי הסמוך לחארה סוללות מקלעים נגד מטוסים, והיו פגיעות בנפש וברכוש: כבר בהפצצה הצרפתית הראשונה, 30 יהודים מתושבי ה"חארה" נהרגו, ארבעה בתי-כנסת נהרסו כליל ואחרים בחלקם, בית-העלמין ניזוק והרבה מן המצבות נבזזו לבניית ביצורים. רבים מבתי העסק היהודיים ניזוקו ונפגעו מקורות פרנסה, רבים מבתי היהודים נהרסו ולא יכלו לשמש יותר למגורים. לנוכח המשך ההפצצות וההפגזות, רבים מתושבי ה"חארה" נאלצו לעוזבה ולחפש מפלט מחוצה לה ומחוץ לטריפולי, כמו גם תושבי העיר החדשה. אולם רבים יותר נותרו ואף הופקרו, שכן לרשות וועד הקהילה (שפעל במסגרת של וועדה קרואה), שפעילותו בלאו הכי הצטמצמה עד למאוד, לא היו הכספים והאמצעים לספק את צורכיהם החדשים של בני הקהילה הרבים שנפגעו. מצבם של היהודים הלך והורע, הלך והחמיר ככל שנמשכה המלחמה, ונאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", שנתווספו להם תקנות מחמירות יותר, ככל שהתדרדר מצבה של איטליה בזירת המלחמה.
לנוכח המצב החמור ברובע היהודי, יש לציין נקודת אור, שבקעה מתוך התופת הזו – רוח היוזמה והסולידריות היהודית: בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", הקימו וועד מיוחד לעזרה לעניים נפגעי המלחמה, שבראשו עמד ציון נימני. וועד, שקרא ליהודי טריפולי להושיט עזרה לאחיהם המרודים, ותוך זמן קצר נאספו כספים רבים. באמצעותם שכרו דירות מחוץ ל"חארה" ליהודים, שבתיהם נפגעו ונותרו מחוסרי קורת גג, וסיפקו להם את צורכיהם המינימליים. כמו-כן, בנו בתוך ה"חארה" מקלט גדול מתחת לפני הקרקע (ואף כוכים בתוך חומות הרובע) למסתור בשעת ההפצצות וההפגזות, ועקומת הנפגעים והחללים בקרב היהודים ברובע ירדה תלולות.
לצד ועד זה הוקמה בשנת 1941 בטריפולי אגודת "חברת נשים", שבראשה עמדה הצדקת רחל נעים-רבה (שממשיכתה הייתה רג'ינה מימון). האגודה אשר גייסה כספים לסייע לעניי בני הקהילה, בהכנסת כלה, בצרכי בר-מצווה, בצרכי מושב הזקנים, בצרכי תלמידי ישיבות וכו' (פעילות, שהתמידה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה גם בארץ).
פה המקום להדגיש את שיפור היחסים עם האוכלוסייה הערבית, כאשר שני הצדדים מתוך שותפות גורל סייעו האחד לשני, בצר להם. ערבים נתנו מחסה ליהודים, מחוץ ל"חארה" ובכפרים בפאתי העיר (אף שלפעמים זה היה תמורת דמי שכירות מופקעים), ומצד שני יהודים דאגו לצורכיהם הבסיסיים והחיוניים של שכניהם הערבים. לעומת זאת, האיטלקים ובמיוחד אלו מבין הפשיסטים, התנכלו ליהודים, השפילו והעליבו אותם בכינויי גנאי ואף הכו יהודים בכל הזדמנות אפשרית.
ראוי לציין, שבעת המלחמה, למרות סגירתם של בתי-הספר בשל מאורעות המלחמה, בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", המשיכו להעסיק את ילדי היהודים, שנותרו בעיר וברובע היהודי בפעילויות שונות, ואף נתנו להם שיעורים מאולתרים, כאשר הדבר היה אפשרי. כך, על אף איסור פעילותה של התנועה הציונית, ופסקו הלימודים בבתי-הספר בטריפולי, הייתה מידה מסוימת של פעילות ציונית וחינוכית, לצד סיוע לנזקקים ונפגעים.
אכיפת "חוקי הגזע" והתקנות המחמירות תוך כדי המלחמה
עם הצטרפות איטליה למלחמה ביוני 1940 וככל שמצבה בזירת הקרבות הורע, נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", ואף התווספו להם תקנות מחמירות יותר(410):
- בספטמבר 1940, הוצא צו שהורה לאסור את כל נתיני ארצות האויב, ולאחר מכן אף לגרשם לתוניסיה ולאיטליה (ראה פירוט בהמשך).
- בראשית 1941, הוצא צו לאיסור פעילותה של אגודת "מכבי".
- בתחילת 1941, נשלל המונופול על הסחר הסיטונאי מידי יהודי טריפולי.
- בפברואר 1942, הורה מוסוליני עצמו על "דילול האוכלוסייה היהודית של לוב", שבאה לידי ביטוי בפינוי יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו (ראה פירוט בהמשך).
- במאי 1942, נאסר על היהודים ליהנות מכל זיכיון ברכוש המדינה בתחום החקלאי, היערות והמחצבים; להיות בעלים או מנהלים של מוסדות אשראי, ביטוח, שיט, תובלה, משלוח סחורות; להיות חברים באגודה שיתופית ולפרסם כל כתב-עת שלא היה בעל אופי דתי.
- במאי 1942, נאסר על היהודים לעשות הסכם קניה, או מכר, או חכירה ליותר משלוש שנים, של נכסי דלא-ניידי ושל מפעלים חקלאיים, עם איטלקים אריים או מוסלמים. לגופים יהודיים אסור לייבא ולייצא סחורות מאיטליה ואליה, מחוץ-לארץ ולחוץ-לארץ, או לעסוק בסחר הסיטונאי ובסחר הקשור בהגנה הצבאית על לוב.
- ביוני 1942, הוצא צו גיוס ליהודים מגיל 18-45 לעבודות כפיה (ראה פירוט בהמשך).
- באוקטובר 1942, הוצא צו להרחבת "חוקי הגזע" התקפים באיטליה אך טרם נאכפו בלוב. החמרה בהגבלות ביחסי יהודים לא רק עם "הגזע הארי", אלא גם עם האוכלוסייה הערבית ונקבע במפורש שהיהודים נחותים אף לעומת המוסלמים.
כפי שאנו רואים, לאחר התחיקה האנטי יהודית, שפגעה בחינוך ופעילות הציונית ורק במידה מסוימת בכלכלה, עם כניסת איטליה למלחמה, נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע". מעבר לכך, הוצאו תקנות מחמירות נוספות, אשר חלקן באו לאכוף חוקים, שחוקקו זה מכבר, אך לא יושמו, בעיקר בתחום הכלכלי, וחלקן החמירו עוד יותר והרעו את מצבם של היהודים. התקנות כללו גם תחומי תרבות, כמו סגירת אגודת מכבי ואיסור פרסום כתבי-עת, אולם החמורות ביותר היו התקנות, שבאו להפעיל את הגיוס לעבודות הכפייה; לאכוף את גירוש היהודים הזרים והגליית היהודים נתיני ארצות העימות לתוניסיה ולאיטליה; ההוראה להעביר את יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו.
עבודות כפייה בלוב
ב– 28 ביוני 1942, פרסם מושל לוב צו, שחייב גיוס יהודים בגילאי 18-45, לשירות אזרחי למען המאמץ המלחמתי(42). צו שנכנם לתוקף ב – 11 ביולי, וכבר באוגוסט גויסו כ- 3000 יהודים (מתוך מכסה שאמורה לכלול כ- 5000-4000 יהודים מטריפולי), אשר רוכזו בפאתי המדבר במחנה סידי-עזאז, לעבודות כפייה. אולם, בשל תשתית בלתי נאותה וארגון לקוי, רוב המגויסים שוחררו, ונותרו במחנה כ- 1000 יהודים אשר חולקו לקבוצות של 50-40 איש והחלו בסלילת כבישים באזור. החיים במחנה היו סבירים: התאפשר קיום הפולחן הדתי - אחד האוהלים נקבע כבית-כנסת מאולתר, והיה פטור מעבודות בשבת, התאפשר לוועד הקהילה בטריפולי לספק לעצירים מזון כשר, והיה פיקוח רפואי נאות. לעומת זאת, סדר היום היה נוקשה: עובדי הכפייה עבדו משחר עד ערב, אף שהפיקוח על העבודות היה נתון בידי האיטלקים, מדי שבוע ביקרו במחנה קצינים גרמנים לביקורת.
המשימה העיקרית, שיועדה לעובדי הכפייה היהודים, הייתה סלילת כבישים בחזית קירנייקה בגבול לוב-מצרים. לשם כך, נשלחו למחנה בוקבוק, שעל הגבול, 350 יהודים עובדי כפייה, אשר בראשם עמד המהנדס היהודי הלובי
חדד ניסה לעודד את עובדי הכפייה ולשם כך תלה שלט במחנה ועליו הכתובת באיטלקית – "מחנה עבודה לפועלים יהודים", והוסיף באותיות עבריות את המילה "שדי", שאמורה להגן על עובדי המחנה ולנסוך עליהם בטחון.
כאשר כוחות הציר היו בעיצומה של הנסיגה בקרב אל-עלמיין, ומחנה עובדי הכפייה בבוקבוק הופצץ קשות והיו נפגעים, ניתנה הוראה לעובדי המחנה, ב6- בנובמבר 1942, לסגת לטריפולי בכוחות עצמם. העובדים נטשו את המחנה והחלו את מסעם המפרך לכוון טריפולי, בחלק מהדרך ברכבים מזדמנים ובחלקה האחר ברגל, וסבלו רבות מתלאות הדרך. הנסוגים היו נתונים להפצצות תוך כדי נסיגתם, מעורבים בתאונות דרכים וסבלו מתנאי מזג האוויר המדברי ומחוסר מזון ומים, וחלקם מצאו את מותם. הנותרים עם הגעתם לטריפולי באמצע נובמבר, מותשים ורעבים, לא זכו לשום עזרה ממשלתית והמשפחות ומוסדות הקהילה נאלצו לטפל בהם.
גירוש יהודים מלוב לתוניסיה ולאיטליה
עם כניסת איטליה למלחמה, עדיין נותרו בלוב יהודים בעלי נתינות זרה, שבשל מעמדם הכלכלי לא נאכף כלפיהם הסעיף ב"חוקי הגזע" – גירוש כל הנתינים הזרים, ורק מעטים עזבו מרצונם. בספטמבר 1940 הגיעה ההוראה מרומא לכלוא את כל נתיני ארצות העימות במחנות הסגר, שהוקמו בתאג'ורה, בבוארת אל-חסון ובמדבר ליד הון. אולם בשל מחסור באמצעי תעבורה, מתקני כליאה וציוד, ההוראה בוצעה בחלקה, נכלאו רק מעטים, שנחשדו כגורם העלול להיות עוין במיוחד.
בנוסף ליהודים בעלי הנתינות הזרה, הקבועים, היו בלוב (בעיקר בקירנייקה) כמה מאות פליטים יהודים מאירופה (בעיקר מהונגריה ומצ'כיה), ש"נתקעו" בלוב בדרכם לארץ-ישראל. פליטים, אשר גם הם רוכזו במחנה צבאי בקרבת בנגזי בתנאים קשים, כאשר הקהילה היהודית מתוך סולידריות יהודית ואחוות אחים ממשיכה לסייע להם (במיוחד לילדים, שיזכו לתזונה נאותה). הסיוע, נמשך גם כאשר הפליטים הועברו למחנה פאלמטה, שעל סף המדבר, עד אשר הועברו לאיטליה במהלך אוגוסט-ספטמבר 1940.
בשלהי 1941, ניתנה ההוראה לגרש מלוב את כל הנתינים הזרים מארצות העימות(43). עפ"י הסדר עם תוניסיה, הנתונה למרותו של שלטון וישי, כ1,600- יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית, אלג'ראית ומרוקאית גורשו בינואר-מרץ 1942 לתוניסיה ומיעוטם לאלג'יריה, והתווספו ל400- היהודים מלוב שחיפשו, עוד קודם לכן, מקלט ומחסה בתוניסיה. חלקם הקטן התפזר בקהילות היהודיות בתוניסיה וחי כיתר היהודים תחת שלטון וישי, בעוד שרובם שוכן במחנה הסגר בספאקס ובמחנה צריפים במארס בתנאים קשים. עם הכיבוש הישיר של תוניסיה ע"י הגרמנים בנובמבר 1942 (למחרת תחילת "מבצע לפיד"), מצבם הורע וגורלם היה זהה לזה של יהודי תוניסיה. רבים מהם גויסו למען המאמץ המלחמתי הגרמני לעבודות כפייה, עם אחיהם בתוניסיה, ומהם נמנו גם עם היהודים, שנפצעו או נהרגו בהפצצות בנות הברית על תוניסיה, ורק עם שחרור תוניסיה, שבו ללוב.
מתוך כ870- היהודים בעלי נתינות בריטית, קבוצה של כ300- יהודים מטריפולי גורשה בינואר ומרץ 1942 לאיטליה, באניות משא מזוהמות וללא אפשרות לקחת שום רכוש (קבוצה, שאליה הצטרפו, מאוחר יותר, משפחות נוספות, שמנו כ120- יהודים). המגורשים, פוזרו והוכנסו למחנות סגורים, רובם למחנה בצ'יווטלה דל-טורונטו, שבמחוז טראמו במרכז איטליה (שחלקם הועבר ביוני 1943, למחנה בבזאנו, שבקרבת בולוניה), ומיעוטם למחנות בארצו, מזרחית לסיינה, ובבאניו א-ריפולי, דרומית מזרחית לפירנצה. קבוצה נוספת של 56 יהודים בעלי נתינות בריטית מבנגזי, הועברה לאיטליה במאי 1942 באוניה צבאית לברינדיזי, ומשם למחנה בבולוניה.
היהודים במחנות אלו, שוכנו במבני ציבור גדולים עד 150 נפש בכל מבנה. למרות חיי הצפיפות והאיסור בד"כ לצאת את המחנות, החיים במקום היו נסבלים, מכיוון שנחשבו שבויי מלחמה הזכאים לחבילות מזון מן הצלב האדום. אולם, עם תפיסת השלטון באיטליה בידי גרמניה ב8- בספטמבר 1943, הורע מצבם של יהודים אלו. ב28- באוקטובר 1943, הגברים ממחנה צ'יווטלה דל טרונטו, נלקחו ע"י אנשי ס"ס גרמנים למחנה קרוצ'טה בקייטי, לעבודות כפייה. 3הועסקו בבניית ביצורים ותעלות אנטי-טנקים בקו החזית ליד נהר סאנגרו, בעבודת פרך משחר עד לילה וללא מזון מספק, בעוד הנשים נותרו מאחור במחנה. כעבור כחודש ימים, כאשר החלו התקפות בריטיות מן האוויר על קו החזית, היהודים עזבו את עבודות הביצורים ונמלטו במסע מפרך ברגל של
באוקטובר 1943, היהודים הכלואים במחנה בזאנו, הוסעו לתחנת הרכבת בבולוניה, הועמסו על רכבות משא והועברו למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו, שבמערב אוסטריה. גם הקבוצה מבנגזי, ששוכנה במחנה בבולוניה, בשל התנגדות היהודים, נלקחה בכוח ע"י הגרמנים לתחנת הרכבת המקומית, הועמסה על קרונות רכבת משא סגורים, ובנסיעה ללא נוחיות ומזון במשך שלושה ימים, הועברה למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו. בסה"כ הועברו לאינסברוק רייכנאו כ100- יהודים מלוב, הגברים הועסקו מחמש בבוקר ועד שבע בערב בעבודת פרך, והנשים עבדו בעיקר בגן הירק. הגרמנים התאכזרו במיוחד ליהודים מלוב, בשל קיום המצוות, וחייהם היו קשים עד מאוד. זאת עד העברתם למרכז הפליטים בעיר ויטל בצרפת באפריל 1944, לקראת השחרור הסופי וחזרתם ללוב (במסגרת עיסקה של החלפת שבויים בין גרמניה לבריטניה).
באוקטובר 1943, היהודים האסורים בארצו, נלקחו ע"י הגרמנים לכלא בפירנצה ומשם למחנה בקארפי, ולבסוף בפברואר 1944 הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בצפון גרמניה. גם היהודים ששהו בצ'יווטלה דל טרונטו, נלקחו, ב6- במאי 1944, ע"י הגרמנים במשאיות לאזור פוסולי – קארפי צפונית למודנה, וכעבור ימים אחדים הוסעו ברכבות משא אטומות למחנה הריכוז ברגן-בלזן. בסה"כ הועברו לברגן-בלזן כ370- יהודים מלוב בארבעה טרנספורטים בין ינואר לאוגוסט 1944. בתחילה, אף שסבלו קשות והגברים הועסקו בעבודת פרך, מצבם היה טוב ביחס לאסירים אחרים, אולם מצבם התדרדר בסוף 1944, כאשר התעצמה התעללות אנשי הס"ס וחיי אנשי המחנה הפכו לגיהינום. זאת, עד העברתם בנובמבר 1944 למחנה שבויים בריטיים בירנבאך-ריס בדרום גרמניה, אשר נשמר מבחוץ ע"י חיילי הוורמאכט ולא ע"י הס"ס והתנאים בו היו נוחים יחסית. מיעוטם אשר נותרו בברגן-בלזן הועברו רק בינואר 1945 למחנה שבויים בריטיים וורצך ליד ביבראך ותנאיהם השתפרו. באפריל 1945 שוחררו כולם בידי צבא צרפת החופשית, הועברו לצרפת למקומות שונים ונזירות טיפלו בהם, עד העברתם באוגוסט 1945, לבארי בדרום איטליה ומשם הוחזרו לבתיהם בלוב. קבוצה אחרת של יהודים מלוב, שהייתה בברגן-בלזן הועברה לליסבון בפורטוגל ומשם למחנות עקורים אמריקאיים באלג'יריה ובמרוקו, עד החזרתם ללוב.
הפגיעות ביהודי קירנייקה
אם מצב יהודי טריפוליטניה היה קשה בעת המלחמה, הרי מצבם של יהודי קירנייקה היה קשה שבעתיים. בנוסף לאיסור פעילותה של התנועה הציונית בבנגזי וסגירת כל בתי-הספר בכל קירנייקה (בלא שתהיה שום פעילות מוסווית ומאולתרת כפי שקרה בטריפולי), פגיעתם הכלכלית והפלייתם לרעה היו חמורים מאד. זאת, בשל אכיפתם של "חוקי הגזע" ביתר שאת, לנוכח היותם בקו החזית. גם פגיעתם הישירה, בשל הקרבות והשתלשלות קורות המלחמה בחזית המזרחית של לוב, כאשר קירנייקה עברה חמש פעמים מיד ליד, מידי האיטלקים לידי הבריטים וחוזר חלילה, הייתה קשה וחמורה ביותר, בהיותם חמש פעמים בלב זירת המלחמה והקרבות.
כבר בספטמבר 1940, עם כיבוש סידי-בראני במערב מצרים בקרבת הגבול עם לוב, ע"י האיטלקים מידי הבריטים, הייתה השתוללות של איטלקים באזור המגורים והמסחר של יהודי בנגזי, שהיה בהם רמז למה שמצפה ליהודי קירנייקה בהמשך. לא בכדי, עם בוא התגובה הבריטית לפלישת האיטלקים לסידי בראני, בכיבוש הבריטי הראשון של קירנייקה (9 בדצמבר 1940 – 3 באפריל 1941), הבריטים התקבלו ע"י היהודים בהתלהבות. הם סייעו לבריטים וראו בהם צבא משחרר מ"חוקי הגזע" ומפגיעת האיטלקים ביהודים. התלהבות, שגאתה בעקבות המפגש עם החיילים הארצישראליים, אשר שרתו בצבא הבריטי והשתתפו בחזית המזרחית בלוב.
עם כיבוש קירניי3קה ע"י הבריטים בדצמבר 1940, עצרו האיטלקים מספר מנהיגים, רבנים, פעילי ציבור ונכבדים יהודים (כמו, ר' פריז'א זוארץ, משה בלולו ואחרים). הם הוכנסו לבתי-סוהר שונים, ללא משפט, באשמת עויינות למשטר ואהדה לאויב (ושוחררו רק בינואר 1943, עם שחרורה הסופי של לוב ע"י הבריטים).
לנוכח הכיבוש הראשון של קירנייקה ע"י הבריטים, והמפלה שנחלו האיטלקים, מוסוליני פנה ישירות להיטלר וביקש סיוע להדיפת הבריטים. היטלר נאות לבקשה, ושלח ללוב את הקורפוס הגרמני-אפריקאי בפיקודו של המצביא המוכשר רומל ("שועל המידבר"), המצליח באפריל 1941 לכבוש חזרה את קירנייקה.
ביומיים, שבין נסיגת הבריטים מבנגזי ב3- באפריל לבין כניסת האיטלקים והגרמנים ב5- באפריל, התושבים האיטלקים בעיר, אשר היו עדים להתלהבותם של היהודים בקבלת הבריטים והסיוע שהגישו להם, החלו לנקום ולפרוע ביהודים(44). התנפלו על כל יהודי שעבר ברחוב, פלשו לרחובות היהודים, הכו, שדדו את רכושם והשאירו הרס רב בבתיהם, ובמהלך פרעות אלו אף נרצחו שני יהודים. רק עם כניסת האיטלקים לעיר נבלמו הפרעות, אך הפורעים והרוצחים לא נענשו, והיהודים לא קיבלו שום פיצוי על נזקיהם הרבים. יתרה מזאת, בשל יחסם האוהד של היהודים לבריטים, הוחמר יחסם של האיטלקים כלפי היהודים. עשרות יהודים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם האויב ובביזוי האומה האיטלקית ומנהיגה מוסוליני, נעצרו, חלקם נשפטו לתקופות מאסר שונות ואחד מהם אף נידון למוות (שלא יצא אל הפועל). הפגיעות ביהודים תכפו, האנטישמיות גאתה, איטלקים וגרמנים הציקו והטרידו יהודים בכל הזדמנות.
בעקבות דילול הכוחות הגרמניים בלוב עקב "מבצע ברברוסה" (פלישת גרמניה הנאצית ביוני 1941 לרוסיה), התאפשר לבריטים לכבוש בשנית את קירנייקה (18 בנובמבר 1941 – 28 בינואר 1942). שוב היהודים מקבלים את הבריטים בהתלהבות (אך בצינעה), ומתרחש אותו מפגש מרגש עם חיילים ארצישראליים פעם נוספת. אולם, מייד עם כיבושה של קירנייקה ע"י הבריטים, האיטלקים והגרמנים, לנוכח החשש לאיבוד מאחזם בצפון אפריקה, מטילים את כוחם לזירה בפיקודו של רומל, כבר בינואר 1942. הם הודפים את הצבא הבריטי מקירנייקה ונעצרים רק בקו אל-עלמיין במערבה של מצרים, עם כוונות בהמשך לכבוש את מצרים ולעלות לכוון ארץ-ישראל ולכבוש את כל המזרח התיכון.
בנסיגה השניה של הבריטים מקירנייקה וכיבושה מחדש ע"י רומל, לנוכח שמחת היהודים בקבלת הבריטים כצבא משחרר ושיתוף הפעולה עמם בשנית, מגיבים האיטלקים בחומרה רבה. יהודים רבים נעצרים ונשפטים לתקופות מאסר שונות, ושלושה מהם אף נשפטו למוות והוצאו להורג בירייה. אולם הגרוע ביותר היה בהחלטת האיטלקים, עפ"י הדוקטרינה הגרמנית הנאצית, ועפ"י הוראתו האישית של מוסוליני ל"דילול האוכלוסייה היהודית בלוב", לפנות את יהודי קירנייקה. עפ"י התוכנית המקורית, כנראה הייתה כוונה לפנות גם את יהודי טריפוליטניה, אך בגלל חוסר אמצעים וכושר התארגנות לביצועה ובשל מספרם הרב של יהודי טריפוליטניה, התוכנית לא יצאה אל הפועל. האיטלקים הסתפקו בעקירת יהודי קירנייקה בלבד, בשל היותם מעטים יחסית וניתן להעבירם בלא קושי מיוחד, ובשל היותם בקו החזית וראו בהם גורם בלתי-אמין ו"גייס חמישי". לכן האיטלקים החליטו, בשלב ראשון לפחות, להרחיק את יהודי קירנייקה מהחזית, הרגישה מבחינתם, לתוך פנים הארץ.
עפ"י החלטה זו, רוב יהודי קירנייקה, כ2600- יהודים פונו למחנה ריכוז בג'אדו (השוכנת כ235- ק"מ דרומית-מערבית לטריפולי). מיעוטם, כ400- יהודים פונו לכפרים בגריאן, ביפרן ובטגרינה, ברמת טריפוליטניה (לא רחוק מג'אדו). בקירנייקה הושארו כ350- יהודים לשמור על הרכוש הקהילתי(45).
פינוי היהודים מקירנייקה נמשך בין מאי לאוקטובר 1942, בשיירות בנות 10-8 משאיות אחת לשבועיים. במסע שנמשך 5 יממות, במשך היום בנסיעה מפרכת במדבריות הלוהטים, ובלילה בלינה בצינת המדבר תחת כיפת השמים.
העצירים במחנה ג'אדו שוכנו בביתנים ארוכים בצפיפות רבה(46), כ400-300- איש בכל ביתן, במסגרת משפחתית. כאשר רק שמיכות, סדינים ומחצלות שימשו כמחיצות, לשמירת פרטיות מינימלית של כל משפחה. לכל ביתן היה קאפו וסגן, שהיו אחראים לסידור העבודה השוטפת במחנה.
מחנה ג'אדו, ששימש בעבר מחנה צבאי, היה מוקף גדרות תיל. על גבעה, שצפתה על המחנה הוצבה מכונת ירייה, והשמירה על המחנה הייתה בידי איטלקים וערבים. הפיקוד האיטלקי על המחנה היה נוקשה, מפקד המחנה וסגנו הסתובבו עם שוט ואלה ועל כל מה שנראה בעיניהם עברה הכניסו יהודים לצינוק, שבו הוכו קשות, או הופנו לעבודות פרך בעיקר על מנת להשפילם.
התנאים במחנה, שהיה באזור מדברי, היו קשים ומחפירים, התנאים הסניטריים והתברואתיים, באזור של אקלים קשה זה, היו גרועים ביותר. מים חולקו במשורה במשך שעתיים ביום והמזון שחולק היה מועט ומקולקל. בשל תנאים אלו פרצו מגפות מדבקות, והצפיפות הגבירה את ההידבקות. החולים, שסבלו מתת-תזונה הלכו ונחלשו ורפתה עמידתם בפני המחלות. עם התפשטות המגפות שוכנו החולים הרבים באחד הביתנים, אולם בגלל האקלים הקשה, הצפיפות, הזוהמה, תזונה לקויה ומחסור בתרופות, לא היה ניתן לעצור את ההידבקות ולהדביר את המגפות. רבים מתו מידי יום, קרוב לרבע מהעצורים - 562 יהודים מצאו את מותם בעת שהייתם במחנה. מגפות, אשר ביטלו תוכנית להעביר את עצורי המחנה למחנות הכפייה באיטליה, מחשש להפצת המחלות שם. דבר, שהציל את יתר העצירים מגורל יהודי איטליה, שנשלחו לאושויץ, שביניהם נמנו גם מספר יהודים מלוב, ששהו באותה עת באיטליה (יהודים בעלי מקצועות יחודיים החיוניים למאמץ המלחמתי האיטלקי, או נשלחו ע"י בני משפחותיהם לקרובי משפחה באיטליה, הרגועה יחסית בראשית המלחמה, לעומת לוב הנתונה בחזית מלחמתית).
יש לציין, שהשלטונות האיטלקיים אפשרו ליהודים בג'אדו לקיים את המצוות ואת הפולחן הדתי, הוקצה ביתן קטן כבית-כנסת, אפשרו את שמירת השבת והחגים ולא הוצאו לעבודה בימי חג ובשבתות. אפשרו להם לשמור את הכשרות, בזכות ההרשאה, שניתנה לקהילת יהודי טריפולי, שהשתדלה לעזור לאחיה העצורים, לשגר להם כמעט בקביעות מידי שבוע מזון כשר.
לעומת עצורי ג'אדו, היהודים שנשלחו לכפרים ברמת טריפוליטניה שוכנו בחדר משותף לכל משפחה, בבתים בודדים ומוזנחים ללא נוחיות(47). הם חויבו להתפקד בכל בוקר ונאסר עליהם להסתובב מחוץ לבתים ללא סיבה. קיבלו מנות מזון זעומות וסבלו מתת-תזונה, על אף הסיוע במזון, שקיבלו מהקהילה היהודית המקומית. אך למרות מצבם הקשה ותנאי החיים הפרימיטיביים, שלא היו רגילים אליהם, מצבם היה שפיר יחסית, ממצב אחיהם העצורים במחנה ג'אדו.
המזור המיוחל ליהודי קירנייקה, בא בעקבות ההכרעה בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה בקרב אל-עלמיין. קרב, שהחל ב23- באוקטובר 1942, שבו מונטגומרי המצביא הבריטי מיגר את רומל, שפיקד על הצבא הגרמני-איטלקי וכבר בנובמבר 1942 שיחרר את קירנייקה, ובינואר 1943 שיחרר את כל לוב.
ערב המפלה באל-עלמיין, במחנה ג'אדו ריכזו האיטלקים את כל הגברים במרכז המחנה ואיימו עליהם בהוצאה להורג, אשר התבטלה ברגע האחרון. עם השחרור וכניסת הצבא הבריטי למחנה, מצב היהודים במחנה הוטב, סופקו מזון משופר ותרופות והחולים טופלו עד החלמתם. עד אוקטובר 1943 שבו אחרוני המפונים מג'אדו לקירנייקה, וגם אלו, ששוכנו בכפרים רוכזו בגריאן וניתן להם מזון וטיפול נאות עד להחזרתם לקירנייקה.
המפגש בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים
עם כיבושה של קירנייקה ע"י הבריטים בדצמבר 1940 – ינואר 1941, התרחש אותו מפגש ראשון בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים. מפגש אשר עורר את אותן תקוות של ישועה וגאולה והפיח רגשות לאומיים בקרב יהודי קירנייקה, שכן עצם הופעתם ההיסטורית, על מדיהם וסמלי המגן-דוד, זקפו את קומתם והוו מקור עידוד וגאווה עילאי. מאידך, מפגש זה בעבור החיילים הארצישראליים היה בעצם מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה. אכן, מפגש ראשוני זה, שימש גורם בולט במניעי המתנדבים להתגייס לצבא הבריטי ודרבן מתנדבים רבים נוספים, כאשר מצב העם היהודי במלחמה הלך ותפס מקום חשוב ביותר בכלל מערכת המניעים, שהביאה את בני הישוב בארץ לכלל התנדבות לצבא הבריטי(48).
הרגשות של שני הצדדים, שעורר מפגש ראשוני זה בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים, באים לידי ביטוי בעוצמה, גם במכתביו של החייל הארצישראלי משה מוסנזון, ששירת בצבא הבריטי בלוב ונפגש עם יהודי המקום(49):
"רואה את שציפור הנפש שלנו מפרפרת בימים אלה באותה פגישה גורלית עם אחים בגולה […] ערב אחד, ערב שבת, בו הלכנו כולנו להתפלל לבית הכנסת של הקהילה היהודית שכאן. היה זה מעמד, שגרם רגעים של התעלות […] ברחובות היהודים קידמונו המוני יהודים בהתלהבות וגאווה. יהודים אלו, שחיים כל ימיהם בהרגשת דיכאון, בדיכוי כפול, דיכוי הצלב והסמל הפשיסטי ודיכוי חצי הסהר, להם היה זה דבר מעודד, הרים את ערך הכרת עצמם. הם ראו את אחיהם היהודים במדי הצבא, מהלכים בקומה זקופה, צועדים דרך רחוב הגויים. ראש הקהילה העיר והביע את רחשי העדה לפגישה זו אתנו, אחל לנו לשוב ארצה כמנצחים למען יוכלו אף הם לעלות עמנו לציון […] ובצאתנו לבסוף מבית הכנסת, צבאו בפרוזדור המוני יהודים ולחצו ידי כל אחד מאתנו בהתרגשות. אישה זקנה ניגשה אלינו ברחוב ולחצה את ידינו ב'שבת שלום' אמהי קורן. זה היה מחזה נוגע ללב. והילדים, אלו נדבקו אלינו באהבה ובגאווה. רגעים, אבל הם נחרתים כך, שזכרם ילווך, ימים רבים […] לבך פועם עם אחים דווים אלה, שזקוקים לחסות האבהית הגדולה ולרחמי השכינה […]".
במכתב אחר מוסינזון מוסיף וכותב(50):
" בחורים אחדים משלנו נזדמנו לקהילה יהודית אחת בלוב זו, בהוודע שם, שהבחורים החיילים הם מארץ-ישראל רגשו הרחובות; הקיפום וביקשו לנשק את ידיהם… ועם פרידה שרו את "התקווה'. יש פגישות שהדם פועם בלבך ארוכות בדרכים […].
במכתב נוסף מוסינזון מספר(51):
"לכשהופעתי ברחוב היהודים הקיפוני המוני אנשים. יהודים הבחינו על המכונית במגן דוד, נתרגשו ורצו לנשק ממש את ידי. זקן אחד תקע לי את ידו ואמר, כשהוא גוחן אלי: 'ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם'! 'ברוך הבא מציון'!
נדהמתי […] הם תפסו את ידי ונשקוה, למרות שידי נרתעה לאחור, זה מחזה נוגע עד הלב[…] היה זה ליל שבת ונשארתי והתפללתי אתם באותו בית-כנסת. כתום התפילה פרץ ריב גדול בשל זה, מי יזכה בי לסעודת שבת. לבסוף הלכתי עם זקן אחד לביתו. שם פגשתי יהודים טובים ונלבבים […] לאחר הסעודה באו לבית המוני יהודים. החדר היה מלא מפה לפה […] ואני יושב במרכז ומספר להם על הארץ ומצית חלום בלבם. בעודי מספר נכנס יהודי ולחש מה באזני בעל-הבית. אותו יהודי היה שלוח מן הרב לבקשני לבוא לישיש העדה למען יברכני. קמתי והלכתי בעקבות אותו שליח למשפחה אחת שם, על הספה, שכב ישיש מופלג. אחר כך סיפרו ישיש לי שהוא כבר בן מאה ועשרים שנה. הוגשתי אל הישיש והרב לחש לו באזנו: 'יחיה, האיש מארץ-הקודש בא'. הישיש התרומם על הספה והרים את ידיו. הרכנתי את ראשי והוא ידיו הרועדות מגששות ונחות על ראשי ושפתיו ממלמלות: ברוך תהיה לה' הבא מציון. תהיה לי כאפרים וכמנשה. וכו'. לבסוף סיים: 'יפלו מימנך אלף ורבבה משמאלך, אליך ל
3במפגש זה, התפתחה כמו-כן, עזרה הדדית בין יהודי קירנייקה, בעיקר מקרב בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", לבין הצבא הבריטי, בעיקר מקרב החיילים הארצישראליים. הראשונים בשיתוף פעולה ובנידוב מידע מודיעיני חשוב על הצבא האיטלקי, השניים בסיוע חומרי לנזקקים. כאשר החיילים הארצישראליים, שראו את עיקר תפקידם בתחום החינוך, סיפקו ספרי לימוד, אספו את ילדי הקהילות והנערים ולימדו אותם שירי מולדת, העבירו שעורים בהיסטוריה של עם ישראל וא"י, סיפרו על ההתיישבות בארץ והציגו את המפעל הציוני. כמו-כן, כינסו את המבוגרים יותר, שכבר ספגו רוח ציונית במסגרת הפעילות הציונית בבנגזי. קודם לכן, הרביצו בהם ציונות ונעשה ניסיון להקים במקום גרעין של "החלוץ" (52) .
אולם, מפגש מבורך זה נקטע באיבו. בראשית אפריל 1941 החלה הנסיגה של הצבא הבריטי מקירנייקה, לנוכח התקדמות הקורפוס הגרמני-אפריקאני בפיקודו של רומל. נסיגה, שבמהלכה הצליחו החיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה להעביר לארץ-ישראל כ250- מיהודי קירנייקה(53), שקשריהם עם הבריטים והחיילים הארצישראליים היו הדוקים במיוחד והקו שהנחה אותם, מלבד החשש לשלומם בשל שיתוף הפעולה עם הבריטים, הייתה הכמיהה העזה לעלות לארץ-ישראל. כמיהה אשר נספגה ע"י אותם צעירים, הן במשך פעילותם הציונית והן מעצם המפגש עם החיילים הארצישראליים, וארץ-ישראל והעלייה אליה הפכה לדבר מוחשי ולא עוד מושג ערטילאי-אוטופי, שרק שאפו אליה בהגיגיהם. מאידך, סיוע זה של הברחת צעירים מקירנייקה למצרים ומשם לארץ-ישראל בשעת הנסיגה, נחשב בעיני החיילים הארצישראליים כגולת הכותרת של פעילותם בשליחותם היהודית בלוב, כפי שבא לידי ביטוי, גם במכתביו של החייל הארצישראלי משה מוסנזון (54) : "עוד יסופר פעם, בגלות לוב זו, על בחורים עברים מארץ-ישראל, עוד יסופר על בחור עברי אשר נסע במכונית שלו חזרה, ובעקבותיו השואה, והוא העמיס באותה שעה על המכונה שלו שבעים יהודים והסיעם להצלה. עוד יסופר פעם על בחורים שלנו כהנה וכהנה. זה יצק בך הרגשת כוח ואמונה במה שאתה עושה. רבות ראו עיני. הרבה גילויים אנושיים מאירים מתוך תופת אפלה זו".
גם המפגש השני בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים (הפעם פלוגת מובילי המים מס' 5), עם כיבושה של קירנייקה בשנית ע"י הצבא הבריטי בנובמבר 1941 – ינואר 1942, היה מרגש מאד, אלא, ששיתוף הפעולה היה מוגבל יותר. הצבא הבריטי התקבל שוב בשמחה כצבא משחרר, עם תקווה, ששחרור שני זה יהיה סופי. אולם, הפעם שמחת היהודים הייתה מאופקת, נזהרו במגעיהם עם הצבא הבריטי, לנוכח תגובת האיטלקים בנסיגה הבריטית הראשונה ושמא, כל זה יתרחש בשנית. כמו-כן, בשל הכיבוש הקצר, הסיוע של החיילים הארצישראליים הצטמצם באספקת מזון חיוני, ולכדי סיוע בתחום החינוך העברי והמשך בהרחבת התודעה הציונית לא הסתייע בידם. גם הסיוע בהעברת יהודים מזרחה עם הנסיגה השניה של הבריטים בסוף ינואר 1942 היה מזערי. אפשרויות מובילי המים, בהשוואה לנהגי המשאיות בפעם הקודמת, לקחת עמם פליטים יהודים היו מוגבלות ולכן מספרם היה קטן הפעם, והיו שנאלצו להימלט ברגל(55).
רק לאחר המערכה באל-עלמיין ושחרורה הסופי של לוב ע"י הבריטים בשלהי 1942 וראשית 1943, בא לידי ביטוי בכל עוצמתו הסיוע של החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בכלל וליהודי קירנייקה בפרט.
סיום המלחמה בלוב וקץ השלטון האיטלקי
המערכה באל-עלמיין במדבר המערבי, בין הצבא הבריטי לבין הצבא הגרמני-איטלקי, שהחלה ב23- באוקטובר 1942, ובמקביל "מבצע לפיד" - נחיתת "בנות הברית" באלג'יריה ובמרוקו, שהחל ב7- בנובמבר 1942, (ולמחרת ב8- בו, שלטון גרמני ישיר בתוניסיה), ותנועת כוחות "צרפת החופשית" של דה-גול לשחרור פזאן בדרום לוב, בישרו את ראשית סיום המלחמה בצפון אפריקה.
עם פריצת המערכה באל-עלמיין, הצליח הצבא הבריטי למגר את הצבא הגרמני-איטלקי ולשחרר את קירנייקה, כבר בנובמבר 1942. האיטלקים והגרמנים בנסיגתם, בתחילה לכוון טריפוליטניה ולאחר מכן לכוון תוניסיה, כאשר הצבא הבריטי מזנב אחריהם, המשיכו לפגוע ביהודים. הם השאירו אחריהם "אדמה חרוכה", בזזו והציתו בתים וחנויות יהודיים, עד שחרור טריפוליטניה וכניסת הצבא הבריטי לטריפולי ב23.1.1943-.
יש לציין, הגרמנים שבאו לסייע לאיטלקים בלוב, יחסם ליהודים היה בד"כ סביר. זאת בשל העובדה, שבצבא הגרמני בלוב שירתו רק חיילי הוורמאכט ולא שירתו חיילי ס"ס. רומל התנגד לצירופם של חיילי הס"ס, ברצותו להבטיח לו שקט בעורף המערכה ולנצל את השירותים, שיכלו לקבל בצורה טובה רק מהיהודים (אף שהדבר חרה לגרמנים מאד). אולם, לנוכחותם של הגרמנים בלוב הייתה השפעה שלילית, בהגברת האנטישמיות והפגיעות ביהודים ע"י האיטלקים, אשר לפעמים גם הגרמנים נטלו בהן חלק. הפגיעות הקשות ביהודים בנסיגתם של הגרמנים והאיטלקים לתוניסיה לאחר המערכה באל-עלמיין, היו יותר תוצאה של תסכול, זעם והשפלה בשל תבוסתם ולאו דווקא תוצאה של מדיניות. זאת, אף שלקראת הנסיגה הגרמנים דאגו להכנת צו לשליחת כל יהודי לוב הכשרים לעבודה למחנות כפייה בתוניסיה, כאשר באותה עת, בינואר 1943, גם המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני הציע לאחד מן המדינאים הפשיסטים להגלות מלוב את כל יהודי טריפולי בד בבד עם פינוי כוחות הציר(56). ורק שחרורה המוקדם יחסית של לוב ע"י הבריטים במהלך מלחה"ע השניה, מנע ביצוע גזירה זו וגזירות חמורות אף יותר.
שחרור לוב, הסיר מעל ראשי יהודיה, גם את סכנת אימת "הפתרון הסופי", כפי שניתן להיווכח מהפרוטוקולים של ועידת ואנזה בינואר 1942. ועידה, שבמהלכה סוכמו ההתארגנות, הלוגיסטיקה ופרטי הביצוע של "הפתרון הסופי", וניתן אומדן מדויק של היהודים בכל מקום החל עליהם "הפתרון הסופי", שהוכן בקפידה ע"י אדולף אייכמן. בסיכום מנין יהודי איטליה, שהוצג בועידה ושעמד על 58,000 יהודים (בעוד שמנינם היה פחות מ30,000- באותה עת), נכללו גם כ30,000- היהודים של לוב. לוב הייתה מושבה איטלקית, אשר במהלך המלחמה צורפה והפכה לחלק מאיטליה וכונתה "החוף הרביעי" של איטליה, כך, שגם יהודי לוב נכללו יחד עם יהודי איטליה ב"פתרון הסופי". על כוונת הגרמנים בקשר ליהודי לוב, ניתן ללמוד גם ממכתביו של הקונסול הגרמני בטריפולי ואלטר לשגרירות גרמניה ברומא(57). במכתבו, מה12.5.1942-, מציין, בין היתר: "אחרי נסיגתם של האנגלים ניגשנו לטפל בפעם הראשונה בבעיית היהודים […] הטיפול בבעיית היהודים הוחל קודם-כל בקירנייקה. כפי שהוזכר בדו"ח הקודם, הוחלט אחרי נסיגת האנגלים מקירנייקה, שבמסגרת הסדר עניין הילידים לרכז את כל היהודים תושבי קירנייקה במחנה ריכוז בטריפוליטניה. הוחלט כך, אחרי שבוטלה התוכנית להעביר יהודים אלה לאיטליה". במכתבו, מה 19.5.1942-, מציין, בין היתר: "פתרון בעיית היהודים בטריפוליטניה קשה יותר לאין ערוך. ראשית, הם רבים יותר; ושנית, כוחם הכלכלי חזק הרבה יותר, ריכוזם של יהודים אלה יגרום בוודאי משבר כלכלי ויצור מצב ללא-נשוא. לכן נמנעו לעת-עתה מהגשמת התכנית להעביר את יהודי טריפוליטניה לאיטליה […]. בכל זאת אין ספק כי בבוא הזמן תוסדר הבעיה היהודית גם בטריפוליטניה […]".
יהודי לוב בתקופה הבריטית
שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, שם קץ למלחמה ולמוראותיה והסיר, כאמור, את אימת "הפתרון הסופי" ופתח עידן חדש בחיי היהודים בלוב:
- בא הקץ לנחיתותם המשפטית, למעשי הדיכוי, ההשפלה והרדיפה של המדיניות הגזענית הפשיסטית.
- יהודים, שגורשו או נטשו את בתיהם, נלקחו לעבודות כפייה או נכלאו במחנה הריכוז בג'אדו, שבו לבתיהם ולפעילותם הרגילה, ועם סיום המלחמה באירופה, שבו גם אלו ששרדו במחנות הריכוז באוסטריה וגרמניה.
- חלה התאוששות כלכלית, שבה היהודים היו גורם מוביל, בגלותם יוזמה בשיקום ובפיתוח המסחר, התעשייה והבניה.
- ועדי הקהילות והמוסדות הקהילתיים היהודיים חידשו את פעילותם.
- חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש והתעצמות התנועה העברית, בסיועם של החיילים הארצישראליים.
- חודשה הפעילות הציונית ואף התעצמה, בסיועם של שליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים.
- היחסים בין יהודים לערבים השתפרו והתהדקו, במיוחד בשכבות האליטה ובישובים הקטנים.
סיוע החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בתום המלחמה
כיבוש קירנייקה בשלישית ע"י הבריטים, בנובמבר 1942, לאחר מערכת אל-עלמיין, ושחרור כל לוב בינואר 1943, חולל תמורה משמעותית בחיי הקהילות היהודיות. החיילים הארצישראליים מהיחידות השונות של הצבא הבריטי (הפלוגה הראשונה הייתה פלוגת התובלה 462, שהצטרפו אליה פלוגות תובלה נוספות, לאחריהן פלוגות הנדסה ויחידות הR.A.O.C. – )(58), שמצאו בקירנייקה קהילות יהודיות חרבות, מתוך תחושה של שליחות נטלו יוזמה לסייע לקומץ אחיהם היהודים, שנותרו במקום ולא הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו. יוזמה אשר זכתה באישורו של מושל בנגזי ובברכת הממשל הבריטי.
כבר במרץ 1943 נפתח בית-הספר העברי בבנגזי בבניין תלמוד התורה הישן, ובו שבעים תלמידות ותלמידים בארבע כיתות. לשני המורים המקומיים הצטרפו חיילים ארצישראליים מתנדבים(59), ומספרם של אלה עלה ככל שגבר קצב הילדים השבים מג'אדו. תוכנית הלימודים כללה שעורי עברית, חשבון, אנגלית, גיאוגרפיה, מולדת ושירה. בתוך זמן קצר שררה בין כתלי בית-הספר אווירה דומה לכל בית-ספר ארצישראלי. השפה העברית החלה להיות שגורה בפיות התלמידים ושירי מולדת נשמעו באון. העברית הייתה שפתן של ההצגות שהעלו התלמידים, וכן שפתם של דגלים ודגלונים, לוחות וכתוביות שקישטו את הכיתות בערבי קבלת השבת ובמסיבות בחגים ובמועדי ישראל. בסיוע החיילים הארצישראליים שיקמה הקהילה את בנין בית-הספר הקהילתי והכשירה אותו לייעודו המקורי. בבית-הספר חודשו הלימודים, הן היהודיים המסורתיים והן העבריים המלאים, והוא נקרא מאז "בית-הספר העברי – תלמוד תורה בנגזי"(60).
הפעילות החינוכית העברית-הציונית התעצמה עם בואו לבנגזי של הגדוד השני(61), שבו שרתו גם מורים מקצועיים מהארץ. מורים, שהופנו להורות בבית-הספר העברי על פי המתכונת הארצישראלית(62). אולם הצלחה זו עוררה דאגה בשלטון הבריטי ששם עינו בחינוך העברי-ציוני והחל להערים מכשולים. בקיץ 1943 פרסם השלטון הבריטי הוראה לסגור את בית-הספר לחופשת הקיץ, שלאחריה נדרשו הילדים להירשם לבית-ספר ערבי, בטענה הצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, ועל כן בית-ספר יהודי אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. המפקדה הבריטית אסרה על המורים הארצישראליים להורות את התלמידים היהודים וצוותה עליהם לשוב אל יחידותיהם(63). נוצרה סכנה ממשית לחינוך העברי הציוני בקירנייקה, אלא שהחיילים הארצישראליים שכנעו את מנהיגי הקהילה, שלא להיכנע להוראות הבריטים, ולא לרשום את בני הקהילה לבית-הספר הממלכתי הערבי. בינתיים, בחופשת הקיץ, בד-בבד עם מתן שעורים בעברית למבוגרים ולעוד כ40- נערות, ארגנו החיילים הארצישראליים סמינריון הכשרה למורים מקומיים, שבשלב הראשון נטלו בו ארבע עלמות, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם מתנדבים נוספים. פעילות זו של החיילים הארצישראליים התאפשרה בשל פתיחת מועדון החייל העברי בבניין "תלמוד תורה", עפ"י בקשת הרב הצבאי, ונוכחותם של החיילים הארצישראליים במקום חיפתה על פעילותם החינוכית של המורים העבריים.
בתום חופשת הקיץ, נפתח מחדש בית-הספר העברי ב"תלמוד תורה" הישן בהנהלתו של המחנך המקומי יעקב גוויטע , ומומן מעתה בידי הקהילה ובלא סיוע ממשלתי. בית-הספר הוכר כפרטי, ולמדו בו בשנת תש"ד כ400- תלמידים בעשר כיתות, ועוד כשישים תלמידים, שעבדו ביום ולמדו בערב(64). למרות האיסור, החיילים הארצישראליים המשיכו לסייע בהוראת התלמידים, בזכות הקצינים העבריים, שחיפו על העדרם של המורים מן הפלוגות באמתלות שונות, כמו הוצאת אשורי מחלה פיקטיביים. סיוע, שנתנו החיילים הארצישראליים גם לתלמידים יהודים בברצ'ה, בדרנה ובמקומות אחרים בקירנייקה(65) .
פעילותם המחתרתית או המחתרתית למחצה של החיילים הארצישראליים בקירנייקה, לא הצטמצמה בסיוע לבית-הספר העברי בבנגזי. הם היו מעורבים במכלול רחבה של פעילויות:
- הוראת ילדים ובוגרים, שלא חבשו את ספסלי בית-הספר.
- הברחת ספרי לימוד מן הארץ ללוב, שאפשרו מתכונת של לימודים עפ"י הדפוסים הארצישראליים(66).
- סיוע להשגת כספים למימון פעילותו של בית-הספר העברי מהקהילה במצרים, מן הג'ויינט ומן ההסתדרות הציונית.
- עזרה לפעילותו של מועדון "גאולה"(67), שנפתח מחדש ב1944-, שימש מועדון לנוער ולמבוגרים, שלא נכללו במסגרת מערכת החינוך הסדירה, וניתנו בו שעורים בעברית והרצאות בנושאים לאומיים-ציוניים. מועדון, ששימש גם מקום מפגש לחיילים הארצישראליים, ששירתו במקום.
- השגת ספרים וכתבי-עת לספריה ולאולם הקריאה, שנפתחו במקום(68).
- מתן הרצאות בעברית על נושאים תרבותיים ולאומיים, ועל כל המתרחש בישוב בארץ.
- חידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל" בבנגזי.
- סיוע למורשה המקומי ולמחנך יוסף דדוש, שהחל לארגן חוגי נוער ציוני ושיעורי עברית.
- הקמת מסגרת מקומית של תנועת "החלוץ", שהכשירה כ50- צעירים בחמש קבוצות לקראת עלייתם לארץ(69). רובם העפילו לארץ באופן בלתי-לגאלי וחלקם באופן לגאלי באמצעות אותם עשרת סרטיפיקטים, שהוקצו בשנת 1946 וחולקו ע"י "ועד העלייה" של בנגזי, בראשותו של ויקטור נעים.
- סיוע בהברחת שליחים מן הארץ ללוב ולצפון אפריקה הצרפתית.
- סיוע להעלאת צעירים וצעירות לארץ - בהברחת הצעירים במדים בריטיים וב"פסים" מזויפים תוך כדי שירותם במקום, או כאשר הוחזרו יחידותיהם למצרים הוסתרו ברכביהם; ואילו את הצעירות באמצעות נישואים פיקטיביים לחיילים, שעמדו לצאת לארץ לחופשת מולדת או בתום השרות.
- השגת סרטיפיקטים, שבאמצעותם הועלו משפחות ברוכות ילדים, שמנו עשרות נפשות.
- הכשרת סגל מורים ומדריכים, שאמורים לסייע להם בפעילותם ולהחליף אותם בבוא העת עם הוצאתם מקירנייקה.
- פתיחת מרפאה סמוך לבית-הספר בבנגזי לטיפול בילדים (עם יציאת החיילים הארצישראליים הועברה המרפאה לידי יהודים מקומיים, שעברו הדרכה בעזרה ראשונה).
- סיוע במזון לילדים ממחנות הצבא הבריטי.
- ארגון מגביות פנימיות בין החיילים הארצישראליים לרכישת ביגוד ונעליים לילדים נזקקים.
- סיוע כלכלי ואחר לאוכלוסיית הנזקקים ממחסני הצבא הבריטי ומרכוש איטלקי, שננטש במלחמה.
החל מסתיו 1944, הצטמצמה נוכחותם של החיילים הארצישראליים, עם העברת רוב היחידות הבריטיות לאירופה כולל הגדוד השני, וכבר בשנת הלימודים תש"ו החיילים הארצישראליים לא נטלו חלק בהוראה. כל נטל ההוראה עבר למורים המקומיים, אשר נעזרו בחיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה 405, שנותרה ניידת בין בנגזי לטריפולי ובין בנגזי למצרים(70). סיוע, שבא לידי ביטוי בעיקר בטיפוח קבוצות נוער וגרעיני הכשרה (תוך כדי שמירת הקשר המחתרתי בשל ניידותם), כאשר המורה החייל יעקב בן-עמי מסייע למנהל בית-הספר יעקב גוויטע וצוות מוריו לקבל את בית-הספר לאחריותם הבלעדית(71).
בקיץ 1944 הושג הסכם להכרה ותמיכה ממשלתית בבית-הספר העברי בבנגזי, החל משנת הלימודים תש"ו. בהסכם נקבע כי שפת ההוראה תהיה בעברית, ואילו הערבית תילמד החל בכיתה ב' והאנגלית החל בכיתה ה'. צוות ההוראה יכלול חמישה מורים יהודים ושלושה מורים ערבים, והקהילה רשאית להוסיף מורים על חשבונה. נוכחותם של המורים הערבים היה בו כדי להעיב על האווירה הארצישראלית, ששררה בין כתלי בית-הספר, שעומעמה בלאו-הכי, בשל העדרם של המורים מן החיילים הארצישראליים.
הקהילות היהודיות בקירנייקה היו הראשונות בלוב, שבהן התחדשו פעולות התנועה העברית (הקשורה לפעילות הציונית) הן ביישום ההגשמה החלוצית בעלייה לארץ והן בהעפלה הבלתי-לגלית של צעירות וצעירים יהודים. פעילותם של בתי-הספר העבריים, שהחלה מיד עם השחרור הבריטי של לוב, ביוזמתם וסיועם של החיילים הארצישראליים, תחילה בגלוי ובהמשך בחשאי, נמשכה גם לאחר שהחיילים העבריים עזבו את קירנייקה, ונטל החינוך נפל על שכמם של המורים המקומיים; פעילות חינוכית שנמשכה עד שנת 1949, שבה החלה העלייה הגדולה לארץ-ישראל ונסגרו כל בתי-הספר היהודיים, למעט בית-הספר העברי בבנגזי, שעבר לבית-הכנסת לקומץ התלמידים, שנותרו במקום.
עם שחרור טריפוליטניה בינואר 1943, לאחר שחרור קירנייקה, החל עידן חדש בחיי היהודים במקום. הופעתם של החיילים הארצישראליים בטריפוליטניה זכתה לקבלת פנים נרגשת של היהודים, כפי שניתן להיווכח גם ממכתביו של משה מוסינזון(72):
"[…] הרחובות, שעברנו בהם המו המיית ששון ושמחה. ה'שלום' וקריאות השמחה שפעו עלינו כגשם. היינו כחולמים מפעימת הלב הרונן […] הוספתי ושאלתי בערבית: היכן בית-הכנסת היהודי ואם אני יכול להתפלל שם. כאן התנער בשמחה ושאלני: יהודי? – ואז נתן עיניו גם בכתפי וראה את הכתובת 'פלשתין' ותקע לי 'שלום עליכם' חם. ומאז כבר לא עזבני לנפשי. שמעון ל. שמו. נלוויתי אליו והוא פתח וסיפר בעברית שוטפת על יהודי העיר […] באתי בצל קורת ביתו […] כל המשפחה מחוץ לאם, מדברת עברית רהוטה. ישבתי בביתם שעה קצרה וחשתי איך שמכל צד נושבת עלי אהבה […] ובינתים נתכנסו ובאו שכנים ומילאו את החדר. נדהמתי לידיעת העברית. מתברר שרוב יהודי טריפולי יודע את השפה. קשה היה לי לקום וללכת. פשוט לא נתנוני […] לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ […] אילו ראית כיצד האזינו […] הלכתי חזרה למחנה המכוניות כשבלב מתרונן משהו מופלא וקדוש […] הבוקר יצאנו קבוצת-בחורים והלכנו לרובע היהודי […] ברחובות היהודים נשאונו פשוט על כפיים. איזו שמחה! מכל עבר ומכל פינה ניתכות עלינו ברכות-שלום ואהבה […] איזה טיפוס יהודים נפלא! […] היו אלה שעות מיוחדות במינן. שוטטו ברחובות, הפנים קורנים מאושר שבהתרגשות. חייל אחד, א.מ. שמו, בחור רוסי שעובד בחברת החשמל, ניגש אלי ואמר: 'שמע […] אני פשוט רוצה לבכות עכשיו, ממה שיש לי בלבי'. כמה הבינותי לו […]. בבית-הכנסת פגשו נשים זקנות […] כשראונו הרעיפו ברכות על ראשינו ושמענו מלמולי-ברכה אמהיות, לבביות. עמוסי רשמים חזרנו לפנות ערב למחנה-המכוניות שלנו ומשם הלכנו כולנו אל השכונה היהודית שמחוץ לעיר. באנו לבית הכנסת. עמדנו על המרפסת והשתתפנו בתפילה. הילדים – כמה יפים הם כאן – נלחצו אלינו באהבה […] כתום התפילה חולקנו בין המשפחות. צריכה היית לראות את הריב הנטוש עלינו […] פשוט אהבה יהודית חמה עד לשכרון […] והסעודה – סעודת מלכים […] ועליזה הקטנה שרה לנו את שיר הנמל ואת 'התקוה'. האם, פניה קרנו מאושר ומלמלה בערבית: היו לי הרבה שמחות בחיים, אבל שמחה כמו הערב – לא ידעתי […] כתום הסעודה נתכנסנו […] שרנו בכוון שירי הארץ משכבר הימים, כי רבים מהם מוכרים להם… נפרדנו מהם כהיפרד ממשפחה […]. בחבל זה פגשתי לראשונה את גולת טריפוליטניה. ואומר לך אחא: הפתעה יקרה. לא שיערתי כי כך אפגוש אחים […] ומיד, עם הפגישה, הציפתנו אחוות אחים והציתה זיקי קדושה בלב. ואני מהלך הייתי, נבוך ונרעש מכל זה, ושואל את עצמי: מנין להם ליהודי טריפולי […] האחוה היהודית, מנין השמחה והרגשת האושר בפגישה עם אחים? מיהו הצדיק אשר זרע כאן זאת? מי חינך גולה זו לעברית ובצמאון לארץ?… ".
לחיילים הארצישראליים הייתה השפעה רבה על החיים החברתיים והתרבותיים של בני הקהילות בטריפולי ובערי השדה סביב. עצם הופעתם, ולאו דווקא יוזמתם וסיועם (כפי שבא לידי ביטוי בקירנייקה), שימשה זרז לחידוש תחיית התנועה העברית ופעילות התנועה הציונית. יוזמה שנבעה מתוך כוחות פנימיים, שחידשו את פעילותם וצירפו כוחות חדשים, בעידודם של החיילים הארצישראליים.
חיילי תפעול הנמלים 1039, שהיו הראשונים מבין היחידות העבריות, שהגיעו לטריפולי, ארגנו על דעת עצמם ובחשאי שמירת לילה בחארה היהודית, כדי למנוע ביזה ואונס מצד חיילים אפריקנים מצבאות בעלות הברית(73). 9משלחת של פלוגות התובלה, שחנו בקירנייקה בראשותו של הקצין ספקטור מפקד פלוגת מובילי המים, נשלחה לטריפוליטניה לבדוק במה יוכלו לסייע(74). המשלחת, לאחר שעברה בח'ומס ובמצרת'ה, נפגשה עם מנהיגי הקהילה בטריפולי ועמדה על המצב הקשה, שבו נתונים היהודים בעטיה של המלחמה, גיבשה תוכנית סיוע. יחד עם הסוורים ומובילי המים, שחנו בעיר, הוקמה ועדה בראשותו של פרומקין, שהוטל עליה לרכז את הסיוע הכלכלי במקום ולהביא את דבר מצבם של כל יהודי לוב ל"ועד לעזרת יהודי לוב", שהוקם במצרים ביוזמת הסוכנות, שמינתה את נחום וילנסקי לרכז את הטיפול(75).
חידוש מערכת החינוך ותחיית התנועה העברית בטריפוליטניה
מיד עם שחרורה של טריפוליטניה ע"י הבריטים, "תלמוד תורה" בטריפולי בניהולו של עמישדי גוויטע (מנהל בי"ס "התקווה" לשעבר), פתח את שעריו ובשלב הראשון למדו בו כ100- תלמידים. לאחר מכן, בניגוד למדיניות הבריטית בבנגזי של ערביזאצייה של החינוך, אפשרו הבריטים בטריפולי לימודים איטלקיים ליהודים ונפתחו: בית-ספר ממלכתי איטלקי-יהודי – "פייטרו וורי" בהנהלתה של אמה פולאקו, "סקואולה רומא" לתלמידים יהודים מן המעמד החברתי הגבוה ולתלמידים נוצרים, ובית-ספר "טומזאו" לתלמידים יהודים ונוצרים חולי גרענת(76).
בשל רצונם של יהודי טריפולי לפתוח בית-ספר עברי, השתדלו החיילים הארצישראליים והרב הצבאי הראשי ד"ר אפרים אורבך אצל השלטונות הבריטים, אשר נאותו, בסופו של דבר, לאשר פתיחת בית-ספר עברי. אולם, שוב בשל אותה טענה מגוחכת וצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, בית-הספר אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. הקהילה היהודית לא נרתעה, למרות הקשיים התקציביים , בעזרת חברים לשעבר ובוגרים של "בן-יהודה" וחיילים ארצישראליים מתנדבים, החלה מחלקת החינוך העברי של הקהילה, שנמסרה שוב לארגון "בן-יהודה", לארגן את בית-הספר העברי לפתיחתו בשנת הלימודים תש"ד באחד האגפים של בית-הספר האיטלקי לשעבר. מחלקת החינוך מינתה את יעקב פרג'ון (איש פעלים וממנהיגי "בן-יהודה" לשעבר) למנהל בית-הספר, ושקדה בהכנת סגל מורים מקומיים. מורים, שאמורים ללמד לפי המתכונת הארצישראלית, שהוכשרו בסיועם של ארבעה חיילים ארצישראליים בשתי קבוצות: האחת, של עלמות בנות 22-19, חסרות ניסיון הוראה, האמורות ללמד את תלמידי הכיתות הנמוכות, והכשרתם כללה לימוד עברית, השכלה כללית, פדגוגיה, אמצעי עזר להוראה, מלאכה, ציור וזימרה; השניה, של גברים מבוגרים יותר (שחלקם היו מורים עוד לפני המלחמה), האמורים ללמד את תלמידי הכיתות הגבוהות, והכשרתם כללה לימוד עברית, השכלה כללית ופדגוגיה. בד-בבד, מחלקת החינוך הכשירה את הכיתות של בית-הספר על ציודן ועזריהן לקליטת מאות התלמידים; עמדה בקשר עם גורמי החינוך בארץ לתאום תוכנית לימודים מקבילה לארץ-ישראל, ולשם כך הובאו חומרי הדרכה וקריאה, ספרי לימוד עבריים, שירונים ותקליטים.
בניגוד לבנגזי, שבה מערכת החינוך אורגנה בחיפזון ובדחיפות מבחינת מפעל הצלה של החיילים הארצישראליים, מבראשית, כמעט יש מאין, כבר במרץ 1943, הרי שבטריפולי מערכת החינוך התגבשה בצורה מסודרת ומתוכננת ע"י הקהילה לקראת שנת הלימודים תש"ד. כבר בשנת הלימודים הראשונה, במחזור הראשון, חבשו את ספסל הלימודים כ400- תלמידים בני שש ב11- כיתות א', עם צוות הוראה של עשרה מורים ומורות. תלמידים, שהמשיכו את לימודיהם בבית-ספר זה עד גמר חוק לימודיהם היסודיים, כאשר מדי שנה הצטרפו אליהם התלמידים החדשים של כיתות א', שמנו 400-300 תלמידים למחזור. תלמידים שהיו בני שבע ומעלה בשנת הלימודים תש"ד, הופנו לבתי-הספר האיטלקיים-יהודיים. בשיטה זו, רוב הילדים, שהיו מתחת לגיל שבע בשנת הלימודים תש"ד, עם הגעת מועד כניסתם לבית-הספר, למדו בבית-הספר העברי וקיבלו חינוך עברי המקביל לתוכנית הלימודים בארץ.
הורי התלמידים, בשתי מסגרות החינוך, דרשו, שילדיהם ילמדו הן עברית והן איטלקית. לשם כך, מחלקת החינוך העברי של הקהילה באה לידי הסכם עם בתי-הספר האיטלקיים-יהודיים, לחילופי מורים למתן שעורים בעברית ובאיטלקית לחילופין. המורים האיטלקים ילמדו איטלקית מספר שעות שבועיות בכל כיתה בבית-הספר העברי, והמורים העברים ילמדו עברית מספר שעות שבועיות בכל כיתה בבתי-הספר האיטלקיים-יהודיים(77).
בבית-הספר העברי, ששפת ההוראה בו הייתה עברית במתכונת הלימודים בארץ, בשיטה הגלובלית או שיטת הנושאים, עם הקניית תודעה ציונית-לאומית, שררה אווירה ארצישראלית על כל מאפייניה החינוכיים והחברתיים: טכסים וחגיגות לרגל חגי ומועדי ישראל (כמו טכס הבאת הביכורים, טכס הדלקת נרות חנוכה, נשפי פורים וכו'); טכסים לציון אירועים לאומיים (כמו יום הצהרת בלפור, יום מותו של הרצל); העלאת מחזות עבריים בנושאים תנכיים ולאומיים; תרומות ל"קרן הקיימת לישראל"; טיולים בחיק הטבע; יציאה לקייטנות; שעורי עזר בחופשות הקיץ וכו'.
מערכת החינוך בטריפולי הלכה והתרחבה מדי שנה בשנה: בבית-הספר "פייטרו וורי" עלה מספר התלמידים מעל ל2,000- תלמידים יהודים, שלמדו מספר שעות שבועיות בעברית, כמו גם ב"סקואולה רומא" לאותם התלמידים היהודים; מספר התלמידים בבית הספר העברי בשנת תש"ט עלה ל2,530- בנים ובנות עם צוות הוראה של 40 מורים; ב"תלמוד תורה עץ חיים" עלה מספר התלמידים ל700-500- בנים, שלמדו מלבד לימודים מסורתיים גם לימודי עברית והיסטוריה יהודית בשיטות חדישות. מורי בית-הספר הוציאו לאור בשנת תש"ה, ירחון לילדים בעברית "ניצנים" שהופיע במשך ארבע שנים; בבית-ספר כי"ח, שפתח שעריו רק בשנת תש"ז, למדו 80-60 תלמידים, ואף שהמשיכו ללמוד בו שפה ותרבות צרפתית, הרי, בשל המהפך שעברה כי"ח אחרי השואה, רוב הלימודים בו היו בעברית. ובשנת תש"ח כי"ח פתח גם גן-ילדים ל200- ילדים; בשני בתי-ספר פרטיים, לבני המעמד הבינוני והגבוה של ר' בשאני רובין ור' יוסף כלפון וכן של ר' בכור זוארץ, למדו מספר עשרות תלמידים, שלמדו עברית ולימודים מסורתיים. גם בתי-הספר העל-יסודיים התרחבו: בית-הספר הטכני העברי; בית-הספר התיכון האיטלקיLiceo) ); בתי-הספר המקצועיים-הטכניים והמסחריים האיטלקיים; ישיבת "נווה שלום – אוצר התורה", שנוסדה בשנת תש"ז ביוזמתו של הרב ילוז ובסיוע "הסתדרות המזרחי העולמי", חברת "אוצר התורה" ה"ג'ויינט", "אוזה" והקהילה היהודית. ישיבה, שהייתה מעין בית-ספר תיכון עברי-דתי, ולמדו בה 80 תלמידים מצטיינים, מטריפולי ומערי השדה, בוגרי "תלמוד תורה" ובית-הספר העברי, שהוציאו לאור ביטאון – "סמדר" בעריכתו של גבריאל ארביב; ישיבות פרטיות, שלימודיהם התקיימו בבתי-כנסת שונים; סמינר למורים, שנפתח במחצית השניה של 1947, ע"י המחנך ד"ר משה אויירבאך ובנו שמואל מישראל. בוגריו הוו תוספת משמעותית ואיכותית בסגל ההוראה של מערכת החינוך העברי בטריפולי, ב"תלמוד תורה", לכ-200 צעירים עובדים, בבית-הספר המקצועי לבנות ובשיעורי ערב בעברית למבוגרים, בהנהלתו של המורה יוסף ארביב-קושנה.
החינוך העברי התחדש גם בערי השדה של טריפוליטניה בח'ומס ובמסיללאתה, שבהן התקיים עוד לפני המלחמה, והתפשט לערי שדה נוספות כמו זליתן, מצראתה, זאווייה, זוארה ועמרוס, והיה קשור קשר הדוק עם קיומם של סניפי תנועות הנוער העבריות. בוגרי בתי-הספר המצטיינים בערי השדה ובמיוחד בח'ומס, חניכי ר' פריז'א זוארץ, נמנו על תלמידי ישיבת "נווה שלום – אוצר התורה" בטריפולי.
זמן קצר לאחר פתיחת בית-הספר העברי, המורים התארגנו ב"הסתדרות המורים העבריים בטריפוליטניה", וכבר כעבור חודשיים מן הפתיחה התקיים הכנס הראשון של המחנכים בלוב. כנס, שהשתתפו בו גם מורי "תלמוד תורה" ומורים מערי השדה בטריפוליטניה, והוחלפו בו דעות והועלו בעיות חינוך שעל הפרק. המורים בלוב שמרו על קשר הדוק עם "הסתדרות המורים בארץ-ישראל", ובשנים תש"ד-תש"ה הוציאו לאור עיתון בשם "קול המורה", שדן בנושאי חינוך והוראה(78).
התנועה העברית בלוב התקיימה עד קבלת עצמאותה של לוב בינואר 1952, ונמשכה אף בכל תקופת העלייה הגדולה, שבמהלכה היה צורך להתמודד עם שתי בעיות עיקריות: גידול במספר התלמידים בטריפולי, בשל ריכוזם של כל היהודים ממרחבי לוב לקראת עלייתם ארצה; הצורך בשמירת האיזון ויחס נאות בין מורים ותלמידים במשך העלייה, בקרב הנותרים, עד עלייתם. לשם כך: התקיימו לימודים בחלק מבתי-הכנסת, נפתח גן ילדים, נפתחו קורסי ערב לעברית, נפתח מועדון ערב לילדים ולילדות להכנתם לעלייה לארץ; המורים התבקשו לעלות לארץ בהדרגה יחד עם תלמידיהם, ועל מנת להתגבר על החסר אורגנו השתלמויות למורים.
חידוש הפעילות הציונית בטריפוליטניה
לבריטים לא הייתה כוונה לעודד או להרשות פעילות ציונית בלוב, והשלטון הצבאי אף אסר את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". למרות זאת, הפעילות הציונית התחדשה והתעצמה במסווה של פעילות חינוכית, והגיעה לממדים גדולים מאלו, שהיו בתקופת השלטון האיטלקי לפני מלחה"ע השניה. רגשי הסולידריות היהודית, שהתעצמו בימי הרדיפות הפשיסטיות ובתקופת מלחה"ע השניה, ובעיקר בעקבות הופעתם של החיילים הארצישראליים, עוררו את התחדשות הפעילות הציונית.
במרץ 1943 חידש ארגון "מכבי" את פעילותו בכל מגוון פעולותיו המסורתיות, בתחומי הספורט, התרבות והבידור ובפעילות הציונית. פעילות "מכבי" התרחבה עם פתיחת המועדון החדש המרווח והמפואר וחנוכת אצטדיון הספורט, ועם ייסוד תנועת הנוער "מכבי הצעיר" בשנת 1944, לילדים צעירים (בעיקר מבני האמידים). ארגון "מכבי" השתתף ב1950- במכביה השלישית, והמשיך את פעילותו גם לאחר עצמאותה של לוב עד 1953 (בלא הסממנים הציוניים).
ביולי 1943 התחדשה פעילותו של ארגון "
אחד המפעלים החשובים אשר התארגנו ב"
ראשון השליחים היה יאיר דואר, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "
זמן קצר לאחר שהגיעו השליחים לטריפולי כבר ניכרו תוצאות פעילותם. השליחים הפרידו בין הבוגרים בני 18 ואילך המתכוננים לעלייה ולהגשמה חלוצית, ששויכו לתנועת "החלוץ", לבין צעירים עד גיל 18, ששויכו לתנועת "הנוער", וחולקו לשלוש שכבות(81) : מקשיבים, בני 13-11; צופים, בני 16-14 ומתבגרים, בני 18-16, וקבעו תקנונים(82) (ראה נספחים). בתוך זמן קצר הגיעה תנועת "הנוער" לכמה מאות חניכים, ובקן התנועה רחשה פעילות ציונית ענפה ושררה אווירה ארצישראלית. את עיקר זמנם השקיעו השליחים בתנועת "החלוץ", בפעילות חינוכית, שמטרתה - העשרה בתכנים יהודיים-עבריים וחלוציים(83): הקניית השפה העברית; העשרת הידע בציונות ובתולדות ההתיישבות והישוב העברי בארץ; חינוך לערכים של אהבת עם ישראל וארץ-ישראל; שאיפה לעלייה והגשמה חלוצית בתנועה הקיבוצית ונכונות להגנה והעפלה. פעילות חינוכית, אשר כללה שעורים, הרצאות, פעולות, קבלות שבת ועונג שבת (שקראו בהם עיתונים מהארץ), ציון אירועים לאומיים וימי זיכרון, העלאת מחזות עבריים בעלי מוטיבים לאומיים-חלוציים והעשרת הספרייה במאות ספרים, חוברות, ביטאונים, ועיתונים מהארץ. בד-בבד עם פעילותם החינוכית, פעלו השליחים להקמת קבוצת "הגנה" (בסיועם של החיילים הארצישראליים), שהתאמנו בקרב פנים אל פנים.
השליחים ביקשו להקים עבור חברי "החלוץ" מקום להכשרה חקלאית, להכשרתם לקראת עלייתם לארץ. לאחר חיפושים רבים אותרה חווה חקלאית בזאוויה, כארבעים ק"מ מטריפולי, שבעליה, יהודים איטלקים, הסכימו להעסיק את הצעירים בשכר עבודה נמוך ביותר. ראשוני הבאים לחווה היו חברי גרעין "ביכורים", והם השתכנו במקום ביוני 1944, והחלו בעבודתם החקלאית ובהתארגנות במעין קיבוץ ישראלי בזעיר-אנפין. באותה עת, ארגון "
פעילות "החלוץ" נתקלה בקשיים בלתי צפויים. המפגש בין השליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים גרם לחיכוכים וחילוקי דעות על סמכויות בנושאי העפלה ותמיכה בחינוך העברי. החיילים ראו עצמם מנוסים ובקיאים יותר בבעיות המקום, ועל כן סירבו להישמע להוראות או לבקשות השליחים, ואלה מיהרו להתלונן להנהלה הציונית בירושלים. הוויכוח הגדול היה בשאלת חלוקת עשרים הסרטיפיקטים הראשונים, שהוקצו ליהודי לוב מאז פרוץ מלחה"ע השניה. לשליחים היה ברור כי חלק מאותם סרטיפיקטים חייבים להגיע לחברי גרעין "ביכורים" לעידוד החלוצים, ואילו החיילים ביקשו לעשות את החלוקה בעצמם. ביוזמת השליחים הוקמה "ועדת עליה" (בהשתתפות נציגים מ"
חוות ההכשרה בזוויה לא האריכה ימים. סכסוך, שפרץ בין בעלי החווה לתנועת "החלוץ" הביא לסגירתה בינואר 1945. לאחר חיפושים נמצאה חווה חלופית גדולה יותר, בשם "קולינה ורדה", המרוחקת עשרה ק"מ מטריפולי. לרכישת החווה ולאחזקתה נדרשו אמצעים כספיים נכבדים, ואלה גויסו באמצעות קרן "המכשיר", שאספה תרומות מנכבדי הקהילה, מוועד הקהילה ומהסוכנות היהודית. חברי "החלוץ" השתקעו בחווה, שנוהלה ע"י ועד בראשותו של אליהו עזריה, בספטמבר 1945. הפעם נראה היה, שהניסיון מצליח, ההכשרה הייתה לא רק שלב בהגשמה החלוצית והעניקה ל"בן-יהודה" את המימד החלוצי, היא גרמה סיפוק לא רק לחבריה (בראותם ברכה בעמלם בתנובת השדה והתגשמות מאווייהם), אלא גם רוממה את רוחם וגאוותם של בני הקהילה, שהרבו לבקר בה. אולם, הצלחה זו הייתה קיצרת ימים, בפרעות נובמבר 1945 נבזזה החווה ונהרסה ע"י אספסוף של פורעים משולהבים, וחברי "החלוץ" נאלצו לנטוש את המקום(86).
על מנת, שתנועת "החלוץ" לא תתפרק (במיוחד לאחר שחלק מחבריה העפילו לארץ בהעפלה בלתי-לגאלית, ושנים עשר מחבריה קיבלו סרטיפיקטים מתוך עשרים סרטיפיקטים לבודדים, שהתקבלו באביב 1946, ורובם נקלטו בקיבוץ שדה אליהו כגרעין "ביכורים") הוקמה בנובמבר 1946 הכשרה עירונית(87). ההכשרה הוקמה בבניין בפרברי העיר על מגרש השייך ל"מכבי" ואותה ריכז יוסף גוויטע. הכשרה, שהפכה מעוזם של חסידי "הקיבוץ המאוחד" ונוהלו בה חיי צוותא ארצישראליים לקראת עלייתם ארצה. בהעדר סיוע מן החוץ, חברי ההכשרה נאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות לפרנסתם, והם גם נטלו חלק בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית (במיוחד מרכז ההכשרה יוסף גוויטע, מן הפעילים הבולטים בפעילות המחתרתית בטריפולי). ההכשרה העירונית התקיימה עד פוגרום יוני 1948, ורוב חבריה העפילו בהעפלה הבלתי-לגאלית וניסו להיקלט בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" (במיוחד בקיבוץ יגור)(88).
לאחר השחרור הבריטי, יחד עם חידוש פעילותן של האגודות הציוניות "מכבי" ו"בן-יהודה", שפעלו עוד בתקופה האיטלקית, התעצמות פעילותן והרחבת שורותיהן - נתווספו אגודות ציוניות חדשות, שעיקר פניהן אל הדור הצעיר. הראשונה מביניהן הייתה אגודת "הצופים העבריים", שטיפחו דווקא הבריטים, כבר במרץ 1943. המדריכים הראשונים ב"צופים העבריים" היו חברים וותיקים של "בן-יהודה", שבראשם היה הרב פריז'א תייר, וסייעו בידם חיילים ארצישראליים מתנדבים(89). פעולותיה הראשונות של האגודה התקיימו באחד מחדרי מועדון "בן-יהודה", ועם גידול התנועה לכדי מאות חניכים בגילאים 18-10 עברה למבנה גדול ומרווח, והבריטים סייעו בציוד ובמדים. הפעילות הענפה של התנועה באה לידי ביטוי בפעולות מידי ערב, בתהלוכות רחוב בתלבושת צופית עם דגלי ישראל ושירים עבריים, במחנאות מחוץ לעיר, בחגיגות, בטכסים, ב"משמרות השבת", בתחרויות ספורטיביות, באסוף כספים לקרנות הלאומיות ובהעלאת מחזות בנושאים ציוניים-חלוציים. האגודה, אף שהייתה צופית בעיקרה, קיימה בין כתליה גם פעילות ציונית, שקוממה מאוד את הבריטים ובשל כך בדצמבר 1948 ביטלו את רשיון פעילותה (פעילות שלא פסקה ונמשכה במחתרת בבתים פרטיים). רשיון, שחודש לאחר מאבק רק כעבור ארבעה חודשים, בתנאי שלא יונף עוד הדגל העברי. בוגרי "הצופים העבריים" נמנו על המועמדים המתאימים להימנות על חברי ארגון "ההגנה" וההעפלה הבלתי לגאלית.
האגודות החדשות הנוספות היו: תנועת "האיחוד", שהוקמה בשלהי 1947 ונוהלה ע"י המורה יוסף ארביב-קושנה, ומניין חבריה הגיע לכ-50 חברים; "גדוד מגיני השפה", שהחל לפעול בתחילת 1947, ומנין חבריו הגיע לכ-150 חברים, שביניהם היו מורים ותלמידים מבית-הספר העברי(90); ותנועת "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים".
עקב ניסיונות החדירה הפוליטית הארצישראלית בלוב (במיוחד ע"י שליחי העלייה מן הארץ, שרובם היו אנשי "המזרחי") ולנוכח היותה של הקהילה דתית מסורתית, החליטו, ב-1949, כל ראשי תנועות הנוער (למעט "מכבי") להתמזג ולהתאחד סביב "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים" לתנועה אחידה בשם "אחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא". תנועה, שהייתה סניף בתנועת "בני-עקיבא" העולמית, שמרכזה בארץ-ישראל ובכך להשתייך ל"הפועל המזרחי".
אגודות ציוניות, אשר פעלו עד העלייה הגדולה ובמהלכה ושהלכו והתחסלו, ככל שהעיר טריפולי הלכה והתרוקנה מיהודיה ולוב קיבלה את עצמאותה (למעט "מכבי" שהמשיכה לפעול עד 1953 גם בלוב הערבית העצמאית).
פעילות ציונית ענפה זו, הייתה מן המניעים החשובים ביותר להכשרת לבבות ההמונים לעלייה הגדולה, ובוגרי וחניכי האגודות הציוניות בלוב עמדו בראש התור לעלייה לארץ-ישראל.
פרעות נובמבר 1945
שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943 שם קץ למלחמה ולמוראותיה, כאמור לעיל, ופתח עידן חדש בחיי היהודים בלוב. היחסים בין יהודים לערבים התהדקו, ושני העמים התאחדו מתוך אמונה במשטר הבריטי החדש שיביא עתיד טוב יותר(91).
אולם ימי רווחה אלו לא האריכו. התקווה שפיעמה בלבבות נתבדתה, וכבר בשלהי 1944 וראשית 1945 החלה להסתמן הרעה הדרגתית במערכת היחסים בין ערבים ליהודים, וזאת עקב מספר גורמים:
משבר כלכלי. פריחתו של המשק הלובי, נעצרה בעקבות הכיבוש הבריטי והמדינה שקעה בקיפאון כלכלי, במיתון מעמיק ובאבטלה גואה. משבר כלכלי, שפגע בעיקר בהמונים הערבים, שהפכו לטרף קל להסתה אנטי-יהודית.
לאומנות ערבית. בעקבות אירועי המלחמה החלה פריחה של קבוצות ותנועות לאומניות שתבעו עצמאות מלאה ללוב ומיד, ובשל כך השתדלו לעורר את התודעה הלאומית ושנאת זרים. בין השאר טופח פחד מפני עליונותם של היהודים, ואלו הפכו שעיר לעזאזל, שנגדו ניתן לכוון את השנאה, הטינה, אי שביעות הרצון והמרירות המצטברת לנוכח המצב הכלכלי הקשה של ההמונים.
הפעילות הציונית. חידוש והאצה בפעילות הציונית היו לצנינים בעיני הלאומנים הערבים ועוררו מורת רוח רבה ורגשות אנטי-יהודיים עזים, בעיקר לנוכח התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל.
התנהגות המינהל הבריטי. המינהל הבריטי, שהיה מושפע מן המתרחש בארץ-ישראל, במיוחד הקצינים, ששירתו קודם לכן בארץ-ישראל וטעמו את טעמה של הפעילות המחתרתית היהודית בארץ, נקטו מדיניות של משוא פנים ביחסיהם עם היהודים. העמדה הפסיבית וההימנעות מנקיטת אמצעים תקיפים ומידיים נגד מחרחרי ריב ומדון ערבים, שהחלו לפגוע ביהודים, עודדה את הערבים להמשיך במעשיהם ולהעלות את רמת האלימות. האווירה העכורה האיצה את ההידרדרות ויצרה אקלים נוח לפגיעה קשה ביהודי לוב.
בראשית חודש נובמבר 1945 החלו פרעות ביהודי לוב(92). שמועות המתובלות בגוזמאות, שהגיעו מארץ-ישראל, מסוריה, ממצרים ומלבנון על מעשי אכזריות כביכול, שנקטו יהודים כלפי ערבים וחילול מסגד עומאר והקדשים מוסלמים בירושלים ביום ציון הצהרת בלפור, הגבירו את התעמולה של הלאומנים הלובים. וזו הייתה הזדמנות לא רק להבעת סולידריות ערבית, כי אם גם הזדמנות לקידום מאבקם להשגת עצמאותה של לוב. ב4- בנובמבר 1945 לפנות ערב ניתן האות, והמוני ערבים מוסתים, נסערים ומשולהבים החלו לפרוע ביהודי טריפולי. הפרעות ניתכו בפתאומיות על אוכלוסייה בלתי מוגנת בפראיות ובאכזריות, התפשטו בכל רחבי טריפוליטניה ונמשכו עד ה- 7 בנובמבר. זאת, בלא שהממשל הבריטי ינקוף אצבע לבלימת הפרעות, למרות קריאות חוזרות ונשנות של ראשי הקהילה היהודית ונכבדים ערבים, ורק התערבותו של הצבא הבריטי, ביוזמתו, שמה קץ לפרעות, לאחר ארבע יממות תמימות.
הפרעות לוו בשמועות שווא וכזב מגמתיות, שהפיצו התועמלנים הלאומניים הלוביים, לפיהן כביכול, רצחו יהודי טריפולי את המופתי ואת הקאדי והציתו את בית-הדין השרעי. השמועות הללו הסעירו את ההמונים והגבירו את האלימות, לא רק בטריפולי הבירה, שאליה נהר אספסוף ערבי משולהב מהסביבה ליטול חלק בביזה ובטבח, אלא גם גרמו להתפשטות הפרעות ביהודי הכפרים וערי השדה של טריפוליטניה, בברבריות, בברוטליות ובאכזריות חסרות תקדים.
התוצאות היו קשות וחמורות: נמנו 133 הרוגים (רובם היו זקנים, נשים וטף), ואלה הניחו 30 אלמנות ו- 92 יתומים. לקהילה היו מאות פצועים ופגיעות חמורות ברכוש: תשעה בתי כנסת חוללו והוצתו, מאות בתי מגורים, חנויות ובתי עסק נשדדו, נבזזו, נשרפו, נהרסו וניזוקו. אלפי יהודים נותרו למעשה בלי קורת גג ובלי אמצעי קיום, והפכו בן-לילה לאביונים מרודים ונזקקים. הנהגת הקהילה והממשל הבריטי נאלצו לסייע לנפגעים במחסה ובמזון במשך תקופה ארוכה.
ההתפרצות האלימה של נובמבר 1945 חוללה רעידת אדמה בקהילה היהודית וגרמה למפנה חד בחייה ובגורלה. התקווה לעתיד טוב יותר פינתה את מקומה להלך רוח של פחד, אימה וזעם ולמועקה של תסכול, ייאוש וחוסר אונים. אלו החריפו לנוכח העובדה, שאלפים איבדו את מקור פרנסתם, ואחרים נטשו את הכפרים ועיירות השדה ונמלטו לעיר הגדולה בחיפוש אחר מחסה ומפלט. קהילת טריפולי, שבלאו הכי התמודדה עם מצב כלכלי חמור, נאלצה לסייע לפליטים חסרי תעסוקה ובית. מציאות זו הגבירה את רגשות הניכור, והשמיטה את בסיס רגש השייכות לחברה הלובית וההשתלבות בה.
הפרעות פערו תהום עמוקה בין היהודים לערבים, וערערו לחלוטין את מסכת היחסים שבין שני העמים בלוב. מרקם עדין שנבנה במשך דורות נהרס, והיהודים שביטחונם האישי והכלכלי התערער לא ראו עוד את עצמם חלק מהאוכלוסייה הלובית הכללית.
אכזבה קשה נחלו יהודי לוב מהשלטון הבריטי. הוא נתפס כמי שהניע את הערבים וכמארגן המאורעות. היהודים ראו עצמם שעיר לעזאזל, שהופקר לגורלו המר והבינו כי לא ניתן לסמוך עוד על הבריטים, שיגנו על חייהם ורכושם. הקהילה היהודית שלחה איגרת מחאה לאטלי ראש ממשלת אנגליה ובה צוין חוסר יעילות השלטונות הבריטים, ואף תבעה הקמת ועדת חקירה נייטרלית, נקיטת אמצעים לביטחון האוכלוסייה היהודית ודרשה להעניש הן את הפורעים והן את האחראים לאוזלת-היד הבריטית. מחאות חריפות היו גם מצד גופים ומוסדות יהודיים בעולם, לנוכח ההדים הנרחבים לפרעות, שזכו לסיקור נרחב בעיתונות העולמית והעתונות היהודית במיוחד (שגם היא, הייתה בדעה, שהבריטים הם אלו, שהניעו את הפורעים הערבים, לפרוע ביהודים).
בעת פרוץ הפרעות בטריפוליטניה, שהתה בטריפולי פלוגה עברית אחת בלבד ה – R.A.O.C., שכונתה יח' 593. חייליה המשיכו לסייע לתנועת "החלוץ" ולתנועות הנוער בהדרכה ובהכשרת מדריכים. שלושה חודשים לפני פרוץ הפרעות ניסו החיילים הארצישראליים להקים ארגון "הגנה" מקומי, אלא שניסיון זה דלף לממשל הבריטי והפעולה להקמת הארגון הופסקה, לאחר שהקהילה הוזהרה וניתנה הבטחה ע"י המושל הבריטי לדאוג לביטחונה. כך, תפסו הפרעות את יהודי לוב חשופים ובלתי מאורגנים להגנה עצמית.
בערב הראשון לפרוץ הפרעות, דאגו חיילי היחידה הארצישראליים ללוות את עשרות חניכיהם, שהיו בפעילות תנועות הנוער, באותה עת. לאחר-מכן, סייעו למלט לביתם 150 יהודים עוברי אורח ולפנות פצועים רבים לבית-החולים.למחרת, ביום השני לפרעות, רותקו החיילים הארצישראליים למחנה, וריתוקם גרם לתסיסה ולהכרזת שביתה. חלק מהחיילים הארצישראליים הפרו את הוראת הריתוק, זייפו תעודות חופשה, פרצו את מחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם היהודים בטריפולי. בדרכם, הכו החיילים הארצישראליים, פורעים ערבים ומספר פורעים נדרסו ע"י נהגי היחידה. בסוק אלג'מעה, שם נרצחו 38 יהודים בידי פורעים, התפרצו החיילים הארצישראליים בחמת זעם לתחנת המשטרה, לקבול על אי התערבותה לבלימת הפורעים, ובתגובה – נעצרו שלושה חיילים. חלק 9מהחיילים הארצישראליים הוציאו ציוד ומזון ממחסני הצבא הבריטי וחילקוהו לאחיהם היהודים בטריפולי ולפליטים מערי השדה, שנהרו לטריפולי למצוא מקלט ונותרו בחוסר כל.
החיילים הארצישראליים (יחד עם חיילים אמריקאים, ששרתו בלוב באותה עת) סייעו לקהילה בכתיבת המחאות ושיגרו דיווחים על הפרעות לארץ ולמקומות שונים בעולם. הם האמינו, שהבריטים הם אלו, שארגנו את הפרעות ועודדו את הפורעים, ולא בכדי ארגנו נקמה בקצין בריטי בכיר הידוע בקשריו ההדוקים עם מנהיגי הלאומנים הערבים (ע"י ביום תאונת דרכים, שבה נהרג), בהאמינם שהוא זה שעודדם לפרוע ביהודים.
ספק אם אכן הייתה לשלטון הבריטי אחריות ישירה של ממש לפרוץ הפרעות. גם אם לא נקבל את הטענה של יהודי לוב, החיילים הארצישראליים, העתונות היהודית וגורמים שונים בארץ ובעולם היהודי, שהבריטים הם אלו, האחראים לארגון הפרעות ועידוד הפורעים, הרי ברור, שניתן להטיל עליהם את האחריות להתגברותן והתפשטותן של הפרעות. בדרך התנהגותו של השלטון הבריטי בשעה שפרצו הפרעות ובמהלכן, נופלת האחריות עליו למספר הגבוה של ההרוגים והפצועים, לנזקים הרבים ברכוש, לערעור ביטחונם ולאומללותם של יהודים רבים, שנקלעו לפחד ואימה, ולמצב כלכלי קשה.
בעטיין של הפרעות, השתררה אווירה מתוחה ברחוב היהודי. היהודים התאוששו באיטיות, רבים מאלו, שנמלטו מבתיהם בערי השדה במהלך הפרעות לטריפולי, חששו לחזור. גל ההגירה לבירה אף גבר מכל רחבי לוב (אפילו מקירנייקה), בשל פגיעות ביהודים ורצח מספר רוכלים יהודים באזורים מרוחקים בפנים הארץ, ובשל חששות מאפשרות למתן עצמאות ערבית ללוב.
החל משנת 1946, לנוכח העמדה הבריטית הדו-משמעית לגבי מתן עצמאות ללוב, והטענות כי הלובים עדיין אינם "בשלים" לממשל עצמי כפי שמוכיחים הפרעות ביהודי לוב, המנהיגים הערבים הן המתונים והן הלאומניים פעלו לצרף את היהודים לתמוך בדרישה לעצמאותה של לוב. ההנהגה המתונה, בנצלה את קשריה עם ההנהגה היהודית, הפעילה לחצים ואיומים מרומזים בכדאיות היהודים לתמוך בדרישת הערבים לעצמאות. ואילו ההנהגה הלאומנית הפעילה לחצים בוטים ואיומים בלתי מוסווים כלל וכלל, בפוגרומים חדשים: "פרעות 1945 יהיו כמשחק ילדים לעומת המצפה ליהודים אם לא יתמכו ויצטרפו לדרישת הערבים לעצמאותה של לוב".
חוסר האמון של היהודים בשלטון הבריטי והחששות מה ילד יום? אילצו את ההנהגה היהודית לנסות לשפר את יחסיה עם המנהיגות הערבית, ואפילו זו הלאומנית. להבטחת הרגעת הרוחות ומניעת תקריות נוספות, נאלצו מנהיגי היהודים, בסופו של דבר, לתמוך בשאיפות העצמאות של לוב. מנהיגי הקהילה בטריפולי ודמויות בולטות בקרב היהודים, היו חייבים, בצל איומים מפורשים של הערבים, להצטרף בעל כורחם ל"מפלגה הלאומנית", ולו רק כתעודת ביטוח לחיי היהודים. בשל השמועות, שנפוצו מועידת פריז, הדנה בגורל המושבות האיטלקיות, על אפשרות לתת אחיזה לאיטליה בטריפוליטניה, הצטרף בלית ברירה, נשיא הקהילה בשם כל יהודי לוב, ב-מאי 1946 למחאות נגד כוונה זו. נשיא הקהילה אף הצהיר על התנגדות לכל פתרון, שלא יביא לעצמאותה של לוב. הצהרה, שעוררה תסיסה בקרב היהודים, אך זו התפוגגה עד מהרה, ברגע שנופפו בפניהם איומים על פוגרומים נוספים. הם השתכנעו שלנשיא הקהילה לא הייתה ברירה אחרת ולכן, וועד הקהילה אישר את צעדו(93). גם האגודות היהודיות, שהופעלו עליהם מעשי סחיטה ואיומים, הצטרכו להביע אהדה לשאיפות "החזית הלאומית המאוחדת", אף שהייתה זו רק הבעת אהדה סתמית תוך הבלטת אופייה הלא מדיני. רק החוגים הציוניים התנגדו לצעדים אלו, אך בהבינם באילו לחצים הייתה הקהילה נתונה, השתדלו להתבודד בפינתם ולא למצוא עצמם מעורבים בתמרוני הערבים, והתמקדו בפעילותם הציונית.
ארגון "ההגנה" היהודית בלוב
בעקבות אירועי חודש נובמבר 1945 התארגנו בוגרי תנועות הנוער הציוניות להקמת ארגון הגנה, שיהא מסוגל לעמוד בפני הישנותן של פרעות בעתיד(94). פעילות הדור הצעיר הייתה מהירה, והחלה עוד בטרם כבו להבות האש ובעוד בני הקהילה מתאבלים על המתים. תגובה חריפה כנגד הנהגת הקהילה השמיע הרב רבינוביץ' הרב הצבאי של הכוחות הבריטיים בלוב. הרב ייסר את הקהילה בדברים חריפים ותקיפים על שלא עמדה על נפשה ולא השכילה להשיב מלחמה שערה. רבים מהחיילים הארצישראליים, ששרתו באותה עת בלוב הצטרפו לדברי התוכחה של הרב הצבאי, עודדו את פעילי התנועות הציוניות להקמת ארגון הגנה והביעו נכונות לסייע באימון ובצבירת אמצעי לחימה.
הצעירים שנזעקו להקמת כוח המגן היו חדורים רוח התלהבות, אולם לא היה להם כל ידע צבאי וניסיון ארגוני. בחברה ערבית עוינת ולנוכח שלטון בריטי ערני, אף שנקטו בצעדים ראשונים להתארגנות, הסיכויים להצלחתה היו קלושים. המצב השתנה בחודש מאי 1946, כאשר הגיע לטריפולי, בהסתר, שליח מארץ-ישראל. ישראל גוריליק (גור) נשלח ע"י המוסד לעלייה ב' ו"ההגנה" כדי להקים ארגון מחתרתי מסודר וממודר, שיפעל בתוך הקהילה. גוריליק, שכינויו המחתרתי היה "הדוד"(95), בסיועם של פעילי התנועות הציוניות הצליח במשימתו, ובתוך זמן קצר ניכרו הישגים מבחינה צבאית - בנשק, בידע ובאימונים, ומבחינה מחתרתית – במבנה ובחשאיות. חברי "ההגנה" היו מיטב בוגרי תנועות הנוער הציוניות, אשר נבחרו בקפידה והועמדו בניסיון.
על ראשית התארגנות ארגון "ההגנה" מספר יוסף מימון(96):
"אחרי מאורעות הדמים של נובמבר 1945, ראה הישוב היהודי בדאגה חומרת המצב במלואה ושאלה בפיו: 'אם אין אני לי מי לי?' […] רב צבאי שהיה אז בשרות הצבא הבריטי , הוכיח את הקהל היהודי על שלא ידע לעמוד על נפשו ולהשיב לרוצחיו מנה אחת אפיים […] דבריו של הרב עשו רושם כביר על קהל שומעיו וביחוד השפיעו על הנוער המבוגר שראה את עצמו מבויש והחליט לחתור לקראת ארגון הגנתי אשר יוכל להסיר חרפה מעליו וללמד לפורעים פעם אחת ולתמיד, כי דם ישראל איננו הפקר […].
בכל זאת לא היתה זו הגנה סדירה וממושמעת […] חסרה גם יד מכוונת של מנהיג בעל נסיון בשטח זה. הנוער היה תוסס, צמא לפעולות עד אשר הופיע במאי 1946 שליח מארץ ישראל, שאחר כך היה ידוע לכלנו בכינוי 'הדוד' ולקח את הדברים לידיו. וביחד עם חברים בטריפולי ניגשו לביצוע הדבר […] מאחורי תנועה זו עמדו אחדים מראשי התנועה במקום לשם מימון ואינפורמציה וכו'. במשך זמן קצר הוקם הארגון ההגנתי והיה לעובדה קיימת."
על התארגנות זו כותבים גם כ. אדאדי וצ. פדלון(97) :
"בעזרת החיילים הארצישרלים ובהדרכתם אורגנו קבוצות של נוער ואומנו בשימוש בנשק קל, שנרכש ע"י הנוער בכל מיני דרכים חשאיות. […] לאימוני הנשק היו נבחרים רק אלה שעברו מבחן קשה מבחינת המהימנות ושמירת סוד […] ההשבעה היתה נעשית בדרמטיות גדולה ובכל הדרכים המובהקות של מחתרת […] האימון ביריות היה נעשה על שפת הים או בשדה רחב בלילות גשומים ובשעת ברקים […] ככה קיבלו את אימונם בנשק מאות בחורי הנוער בטריפולי. אימון חשאי תחת אפם של אנשי המשטרה. […]".
הצלחתו של "הדוד" הייתה גדולה. המצטרפים לארגון, שהושבעו על פי מסורת "ההגנה" – על אקדח וספר תנ"ך בחדר חשוך מול מנורה מסנוורת, עברו אימונים בתוך הבתים ובשדות פתוחים ועל חוף הים, ולכל אחד מהם ניתן תפקיד לשעת חירום. החשאיות נשמרה כך, שכל חבר הכיר רק את מפקדו וחברי חולייתו אך לא הכיר את יתר החוליות. באחריות כל חוליה, שמנתה שלושה-ארבעה חברים, הייתה גיזרה, בחלק מהבתים נקבעו מפקדות, סליקים ומחסני נשק. חברי "ההגנה" חדרו אל זרועות השלטון כדי לאסוף מידע. בכירי הפעילים פעלו כדי לגייס מדריכים לאימונים צבאיים (למשל מקרב החיילים הארצישראליים ומקרב השוטרים היהודים לשעבר); להשיג בדרכים שונות ובחשאיות נשק, חומרים ואמצעים לפיתוח כלי לחימה מאולתרים; לאתר סליקים ומחסני נשק מוסתרים; לגייס כספים ולקנות בשוק השחור וב"עולם התחתון" נשק; וכמובן חברי "ההגנה" נערכו במסגרות ממוסדות והיררכיות חשאיות.
על ייצור ורכישת נשק מספר יוסף נחאייסי(98):
" […] נשק השגנו בכל הדרכים, ממקורות צבאיים ואף מהערבים עצמם תמורת תשלומים גבוהים מאוד. מלבד זה היתה לנו תעשיית נשק בתוצרת עצמית […]".
ממשיך ע. מהעיירה זוארה, בנושא רכישת נשק:
" […] זמן קצר לאחר מאורעות 1945 נסעתי לרגל עסקי לטריפולי, ושם באתי בדברים עם אחד מפעילי ההגנה בדבר רכישת נשק, ממקורות ערביים וצבאיים בזוארה. בשובי לזוארה התקשרתי מיד עם מנהיגי העולם התחתון הערבים ותוך הסתכנות גדולה השגתי נשק מכל המינים, אם כי במחירים מפולפלים. נסעתי לטריפולי פעמיים בשבוע ובכל פעם הסתרתי בכלי ועל גופי כמות חשובה של אקדחים ורימוני יד […]".
כמו-כן מספר על כך רפאל נעים(99):
" […] היו לנו מקורות להשגת נשק וחומר לרמונים שהיינו מכינים אותם בבית. אני הכרתי חייל בריטי שסיפק לנו חומר בשפע. שני נערים שהיו עובדים אתי במאפיה היו הולכים עם סלים מוסוים מלמעלה, מגיעים לשער המחנה שבו היה החייל. הוא היה מקבל מבעד לגדר את הסלים ריקים ומחזירם מלאים […]".
על סיועם של החיילים הארצישראליים להשגת נשק לארגון ההגנה, העיד החייל צבי הזן(100):
" […] חלק מהחיילים הארצישראליים (כמו גם שוטרים יהודים) הסתכנו והצליחו "לסחוב" נשק ואמצעי לחימה ממחסני הנשק של הבריטים, או חתמו על אובדן נשק כביכול… באחד המקרים החיילים הארצישראליים ביימו שוד של רכב צבאי בריטי, שהעביר נשק בחשכת לילה: הנהג, שהיה חייל ארצישראלי, לאחר שפרק את הנשק והתחמושת אצל חברי "ההגנה" בטריפולי, הסיע את הרכב לאחת השכונות הערביות בפאתי העיר. ובאשמורת הבוקר נתגלה ע"י סיור בריטי כשהוא כפות בידיו וברגליו ופיו חסום, וסיפר שנשדד כביכול ע"י חבורה של ערבים חמושים."
בערך חמישים מכלל מאתיים החברים בארגון "ההגנה" היו בחורות שעסקו בתחומים שונים: הכנת נשק והסתרתו, איסוף מידע, הקמת חוליות קישור בין החברים, חובשות קרביות, אימונים ואף ביצוע פעולות מחתרתיות.
על חלקן של הנשים ב"הגנה" בטריפולי, מספרת מנטינה נעים(101):
" […] באזור שלנו (העיר היתה מחולקת לאזורים, ובכל אזור היה בית ששימש מחסן לנשק ומרכז לחברים) היה הבית שלנו מרכז, ובו רוכז החומר, רמוני יד ואקדחים. תפקידי היה לחלק אותו בשעת הצורך לכל החברים באזור, ובכדי שלא להסב אלינו את עיני המשטרה לא היו החברים באים לביתנו לקבל את הכלים אלא אני הייתי לוקחת להם לבתיהם. בסלים עם ירקות מלמעלה והחומר מלמטה הייתי עושה את הדרך מביתי לבתי החברים ומחלקת להם, ולאחר כל פעולה הייתי מאספת באותה דרך את הנשק ומחזירה אותו לביתי.
המשטרה היתה עושה מפעם לפעם חיפושים בבתים חשודים. בשעת מעשה היו השוטרים חוסמים את הרחוב ולא היו נותנים לאיש לצאת מן הרחוב עד לגמר החיפושים. באחד החיפושים האלה הגיעו עד לבית הסמוך לביתנו, ואצלנו היתה שארית חומר שלא חולק, וחששתי שמא יכנסו גם לביתנו לחפש. מה עשיתי? – בסל גדול אספתי את כל מה שהיה בבית, שמתי ירקות ממעל, לקחתי את הסל ביד ועמדתי על יד השוטרים כאחת הסקרניות שהיו עומדות שם ולא עלה על דעתו של מישהו שהיה בידי איזה דבר חשוד […]".
הנשק אשר הושג שימש לא רק את "ההגנה" אלא גם יהודים שנזקקו להגנה עצמית, אם בשל מקום מגוריהם המבודד ואם בשל עיסוקיהם, שחייבו אותם להתרחק ממרכזים יהודיים מוגנים(102). אלה מיהודי טריפולי, שלא ידעו על קיום ארגון "ההגנה", נקטו אמצעי הגנה מקובלים: שריון הדלתות והחלונות והכנת אמצעי הגנה כמו צנצנות חומצה או תערובת של פלפל חריף עם מים, שניתן להשליך, בשעת הצורך, על פורעים(103).
קיומו של ארגון הגנה מסודר ומאורגן בלוב נתקל בשלושה קשיים: ראשית, יחסם של הבריטים - בלוב היו שוטרים וחיילים בריטים, ששירתו בארץ-ישראל וטעמו את טעמה של הפעילות המחתרתית היהודית בארץ וצידדו בערביים. הם נקטו מדיניות של משוא פנים ושל איפה ואיפה ביחסיהם ליהודים, לעומת היחס המועדף לערבים וכל התארגנות מחתרתית נתפסה כפוגעת גם בהם; קושי נוסף היה הרגישות לקיום ארגון הגנה יהודי בארץ מוסלמית. בשל כך הפעילים בארגון נאלצו לשמור על חשאיות מרובה בכל מה שקשור לאיסוף נשק ואחזקתו, אימונים והכנת תכניות הגנה; הקושי השלישי נבע מהתגברות המתח בין יהודים למוסלמים בעיקר מאז ההתפרצות האלימה של נובמבר 1945.
קיומו של ארגון "ההגנה" היה ידוע למשטרה הבריטית, אך חרף מאמציה היא לא הצליחה לפצח את סודותיו ולהגיע אל הגרעין הקשה. בתחילת 1947 אולץ "הדוד" לעזוב את טריפולי, לאחר שהבריטים עלו על עקבותיו והורו לראשי הקהילה לסלקו מיד. עזיבתו המאולצת של "הדוד" פגעה בארגון, אך לא הביאה להפסקת פעילותו; זו נמשכה בהנהגתם של פעילים מסורים ומאומנים. גם כאשר נתפסו חברים מארגון "ההגנה" הם לא גילו את סודם, חרף עינויים קשים ולחצים בלתי פוסקים.
לצד ארגון "ההגנה", התארגנו שני גופי הגנה עצמאיים: האחד, אשר מנה כמה עשרות חברים במספר חוליות, רכש נשק ואמצעי לוחמה, התאמן במחתרת, ניסה לבצע מספר פעולות טרור והיה נכון לשעת מבחן; השני, מנה חוליה אחת בלבד של ארבעה חברים, ששמו להם למטרה, מלבד להגן על יהודים בשעת הצורך, לחסל ולנקום בערבים במיוחד מבין אלה, שנמנו עם הפורעים בפרעות 1945(104). חברי החוליה היו: אליהו מכלוף, שכינויו לילו ווקיו, ציון בוארון-עבקה, אברהם דבש-בצליל ושלום פרג'ון (לימים מור). בראשית התגבשותה של החוליה, שכינויה היה "חוליית החיסול והנקם", אומנה ע"י הדייג ברכאני ג'רבי, שכינויו "כאני רות", בטיפול בחומרי נפץ ובייצור אמצעי חבלה. לאחר שהחוליה רכשה את המיומנות בהפעלת נשק ובייצור אמצעי לחימה, הפכה להיות עצמאית, לילו ווקיו עמד בראשה ומיד החלה לפגוע בצורה סלקטיבית בערבים, שדם יהודים על ידיהם.
העמל הרב, המאמצים והאמצעים הרבים שהושקעו בהקמת ארגון "הגנה" הראוי לשמו, תוך כדי נטילת סיכונים כה רבים, הצדיקו את עצמם, עם פרוץ פרעות ערב חג השבועות ביוני 1948 בטריפולי.
ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לארץ-ישראל
המצב המעורער והמעורפל, שנתהווה לאחר פרעות 1945, העמיד את הקהילות היהודיות בלוב, על כל מגזריהן, בפני השאלה – לאן? טבעי, שהכמיהה לארץ-ישראל, שפעמה בקרבם במיוחד לאור הפעילות הציונית הענפה ולאחר המפגש עם החיילים הארצישראליים הפכה הציונות לתודעה מדינית, ובעקבות הפרעות והשלכותיהן, בהתערערות ביטחונן ומצבן הכלכלי, המענה לשאלה זו נמצא בהחלטה לעקור מלוב ולשים פעמיהם לארץ-ישראל. אולם לנוכח המדיניות של הבריטים, ששלטו גם בלוב וגם בארץ-ישראל, וסירבו לתת אישורי יציאה מלוב, כשם שסירבו לתת אישורי כניסה לארץ-ישראל, התאפשרה רק ההעפלה הבלתי-לגאלית בדרך חתחתים.
הצעירים והאמיצים יותר בעיקר מבין בוגרי וחניכי התנועה הציונית, שאצה להם הדרך ולא הסתפקו בכמיהה וציפייה לעלייה, החליטו לעבור מ"נשמע" ל"נעשה". הם חרפו נפשם, ופרצו את המצור על מנת להגיע לארץ המובטחת בעורמה, בסתר ובמחתרת. הצעירים נאלצו לבחור בנתיבות עקלקלות, באורחות ובדרכי עקלתון, בנדודים ובטלטולים בחשכת ליל, בשבילים ובנתיבים מסוכנים, בזלעפות איתני הטבע בדרכים לא דרכים, באורחות מדבריות לוהטים ובנתיבי ים סוערים.
בשלבים המוקדמים של ההעפלה הבלתי-לגאלית, עוד במהלך מלחה"ע השניה ומייד לאחריה, לפני פרוץ הפרעות, היוזמה הייתה יותר אישית, ונסתייעה בתחילה ע"י חיילים ארצישראליים בעיקר, דרך מצרים(105). זאת, ע"י הברחת צעירים בסתר, נישואים פיקטיביים עם עשרות בנות יהודיות, אשורי חופשה מזויפים לצעירים במדים של הצבא הבריטי, חיילים ויתרו על חופשת מולדת ובאשורי חופשתם יצאו צעירים מלוב לארץ וכו'. במרוצת הזמן, עם ריבוי הצעירים שרצו לעלות לארץ, לצד היוזמה האישית שלא פסקה, היה תאום בין ראשי התנועה הציונית בטריפולי לבין החיילים הארצישראליים להברחת צעירים, בעיקר מקרב תנועות "הנוער" ו"החלוץ".
על ראשית ההעפלה הבלתי-לגאלית המאורגנת דרך מצרים, מספר יוסף מימון(106):
"בימים ההם, במחצית הראשונה של שנת 1945, שהו בטריפולי חיילים ארצישראליים שהיו משרתים בצבא האנגלי הכובש. באי כח התנועה הציונית 'בן יהודה' באו במגע איתם ותכננו לבצע משלוח קבוצת בחורים לארץ ישראל דרך מצרים. ביצוע המשימה הקשה הוטלה עלי בהיותי גם חבר ועד 'בן יהודה' וגם מרכז עניני 'החלוץ' ו'ההכשרה'. נסעתי מיד לבנגאזי והתגנבתי למחנה הצבאי בשעות הלילה, באתי במגע עם הקצין אשר אליו נשלחתי, ואחרי שיחה ארוכה ותכנון הביצוע, יצאתי מן המחנה בשעה מאוחרת, […].
עם הגיעי, מסרתי דו"ח לראשי התנועה ולחילים ומיד הוחל בהכנת המועמדים. הוזמנו כפעם בפעם חברים מתוך התנועה אשר נראו כשרים לעליה. אחרי שקולים במעמדם ונכונותם של החברים אשר איתם באתי במגע, נבחרו ארבעה חברים לשם נסיון ראשון. הוזמנו כל אחד לחוד להתכונן לדרך והוזהרו נמרצות לבל יוודע הדבר לאיש, כי בנפשו הוא […] משנתקבל מברק מאת החילים לשלוח את ארבעת 'הספרים', הועמדו החברים במצב הכן, ולילה לפני הנסיעה גליתי באזניהם מי ומי הנוסעים. נמסרו להם כל ההוראות הדרושות לשם שמירת סודיות המשימה. ככה יצאה הקבוצה הראשונה ה'בלתי ליגאלית' מטריפולי לדרכה ארצה ישראל באחד מימי יוני 1945, ומבנגאזי המשיכה את דרכה בנעלם ובנסתר, דרך קהיר ואלכסנדריה עד בואה אל הארץ הנכספת, הודות לפעילותם הנמרצת של אחינו הארצישראלים.
זה היה הצעד הראשון הנועז שהביא לפריצת הדרך לעליה ב' רחבה, מכל הכוונים, בים וביבשה.
משנודע אח"כ כי אמנם העפילו החברים וכי הגיעו בשלום למחוז חפצם, גברה עוד יותר התשוקה להעפלה בלב כל חברי הנוער והחלוץ […].
אחרי ההצלחה הראשונה שוב נשלחו קבוצות אחדות, בהסכם עם החיילים, וגם הן הגיעו בשלום למחוז חפצן. לאחר מכן זז הנוער מאליו לבנגאזי, לחפש לו הדרך להעפלה ולא היתה כל אפשרות לעצור בעד התלהבות זו. על אף שלא היה אשור לשלוח אנשים השתדלנו כמיטב יכולתנו לסייע למעפילים האמיצים בעצות ובהמלצות לידידים בבנגאזי, שיתמכו בידם ויעזרו להם להגיע למטרתם, ואף על פי שאלה נסעו בלי אישור מראש, בכ"ז, הרצון הטוב נצח, וכמעט כל המעפילים הגיעו בשלום למחוז חפצם. […]."
לנוכח הגידול במספר היוצאים, לאו דווקא צעירים וחברי התנועה הציונית, הצטרפו למסייעים גופים שונים, כמו שקרה בשנת 1947 ב"דרכוני בנגזי". דרכונים אלה הוענקו מידי מנהל לשכת משרד הפנים בבנגזי, שהיה ערבי ארצישראלי שקיים קשרי ידידות עם צעירה יהודייה, שהפעילה עליו את קסמיה.
על כך מספר יוסף מימון(107):
"[…] את מחלקת הדרכונים ניהל ערבי ארצישראלי. הוא היה אדם הוגן מאוד ועזר הרבה לכל אלה שרצו להשיג היתר יציאה […] עשה מעשה נועז ביותר: בא בדברים עם שני ידידים שלו מתושבי בנגאזי שהיה להם עסק משותף במקום צנוע בעיר, והציע להם שיהיו 'סוכנים' שלו. דהיינו, הוא ימסור להם טופסי היתר יציאה חתומים כדין, ועליהם למלא את כל הפרטים (שם הנוסע וכדו'), להדביק את התמונה והרי לכם היתר יציאה כדת וכדין […] מאות השתמשו בדרך זו ויצאו לאיטליה בדרכונים אלה […] כשראה הפקיד הערבי הארצישראלי שהאדמה בוערת תחתיו ביקש חופשה ובא לטריפולי, פנה לכותב הטורים האלה כמרכז תנועת 'החלוץ, וכאחד המטפלים בעניני 'עליה ב'' וביקש המלצות לראשי המוסדות באיטליה למען יעזרו לו להגיע למשפחתו בארץ. ברצון רב קיבל את ההמלצה ונפרד ממני בהכרת תודה."
אשורי יציאה מלוב לאיטליה ולתוניסיה, חוקיים או חוקיים לכאורה, הושגו באמתלות שונות: מסעות כביכול לצורכי עסקים, טיפולים רפואיים, ביקור קרובים וכו', כאשר היעד, היה בעצם, ארץ-ישראל. אמתלות נמצאו גם להעלאת בני נוער, בשליחת קבוצות נערים לאיטליה, להמשך לימודים כביכול, ב"אורט" או בישיבה של הרב פראטו, ועם הגעתם לאיטליה הופנו מיד לארץ(108). אולם כאשר הבריטים עלו על שיטות הגירה אלו, ואשורי היציאה פסקו או התמעטו, ומאידך עלה בהתמדה מספר השואפים לעלות לארץ, התרבו המאמצים לעזוב את לוב בחשאי ובמחתרת. הצעירים נטלו על עצמם סיכונים מרובים, עלו על ספינות דיג וספינות סוחר כדייגים, מלחים, פועלים, סבלים וכו', הגיעו לאיטליה ומשם לארץ.
בהעדר מנגנון של המוסד לעליה ב' בלוב, הפעילים הציוניים לקחו על עצמם לארגן את שילוח הצעירים בהעפלה בלתי-לגאלית דרך מצרים, איטליה או צרפת, שבהן פעל הארגון. כאשר "הדוד" הגיע ללוב לארגן את ארגון "ההגנה", היה אחראי גם על ארגון ההעפלה הבלתי-לגאלית, והסתייע בפעילים ציוניים מקומיים, כמו חיים פדלון-צ'יצ'ו, כלימו אדאדי, אליהו עזריה,
על מנת לתאם העפלה בלתי-לגאלית מאורגנת דרך איטליה, שהפכה לאחת מארצות המעבר החשובות ביותר של המעפילים, יצאו לאיטליה חיים פדלון-צ'יצ'ו, כלימו אדאדי ואמה פולאקו. בתחילה, אנשי המוסד לעליה ב' באיטליה הערימו קשיים וסירבו לכלול את יהודי לוב בהעפלה לארץ, ורק לאחר התערבותם של עדה סירני וישראל כרמי, ופגישתו של חיים פדלון (צ'יצ'ו) עם שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', נאותו לשלבם. יתרה מזאת, כאשר הגיעו ראשוני המעפילים מלוב ואנשי המוסד לעלייה ב' נוכחו לגלות את טיבם של צעירים אלו, דוברי העברית, למודי נשק, חדורי תודעה ציונית ורצון עז לעלות לארץ, שילובם היה בנפש חפצה. חלק מבחורים אלו (כמו עמוס אברבנאל, יצחק כחלון,
שליחי ההעפלה מלוב, לאחר התאום עם המוסד לעליה ב' באיטליה, וניסיון כושל לרכוש ספינת מעפילים מחוסר זמן לגייס את הסכום הנדרש(111), שכרו ספינות ושלחו אותן לחופי טריפולי. הספינות, בתרגילי התחמקות ממשמר החופים הבריטי(112), אספו בחשכת ליל את המעפילים, שקובצו ע"י הפעילים בטריפולי והמתינו להם בסתר במערות על החוף, נשלחו לספינות, שעגנו הרחק מן החוף, מי בסירה רעועה ומי בשחיה במים הקרים, והפליגו חזרה לחופי איטליה.
על ההתארגנות וההעפלה הבלתי-לגאלית דרך איטליה, מספרים כ. אדאדי וצ. פדלון(113):
" […] אחדים מהחברים נסעו לאיטליה על חשבונם ובאו בדברים עם המוסדות היהודיים שם. ולאחר שנקשרו הקשרים המתאימים שהבטיחו סידורם של אלה שיגיעו לאיטליה, החלה ההעפלה לשם. היתה זו העפלת יחידים טיפין טיפין, אך בתמידות. בכל אוניה, בכל ספינת דיג, בכל אוניית משא, ובכל כלי שייט שיצאו מטריפולי לאיטליה סוננו מעפילים, בחורים ובחורות. באי-כח המארגנים בטריפולי ביחד עם המוסדות באיטליה, קיבלו את פני המעפילים, דאגו לסידורם הארעי באיטליה והעברתם לארץ-ישראל […].
מצב זה של ההעפלה טיפין טיפין נמשך עד שמוסדות העליה ב' באיטליה נוכחו לדעת שאומנם קיים אירגון רציני בלוב ומספר די גדול של צעירים המוכנים להעפיל בכל דרך ובכל מחיר, ומאז נעשה הסדר בין המרכז לגולה באיטליה ובין המארגנים, נכנסו העניינים למצב מקיף ותקין יותר. בא כוחם של המארגנים שהיה באיטליה ועבד בהכשרה ובריכוז הנוער שהיה מגיע לשם בכל מיני דרכים כאמור, שכר אוניית מפרשים איטלקית ע"מ שתיסע לטריפולי ותיקח משם מעפילים ותביאם לחוף סיראקוזה […].
ביום 1.9.1948 העפילו 85 צעירים משני המינים מחוף סמוך לטריפולי. מספר המוכנים להעפלה אומנם היה 150 אך האוניה לא יכלה לקחת יותר, ובכח הזרוע ממש נדחו הנותרים ונאלצו לחזור העירה. המעפילים רוכזו באחת המערות הגדולות המצויות בקירבת החוף ומשם הועלו לאוניה […].
הירידה לחוף נעשתה במוצאי שבת בלילה, שם היו נציגי המעפילים מחכים בהתאם להוראות שהגיעום במברק מטריפולי לרומא 'תקבלו שמונים וחמש חבילות'.
נציגינו באיטליה אירגנו סדרי הירידה לפני בוא של הספינה […].
מסירקוזה הוסעו המעפילים לרומא ברכבות נפרדות, כדי לא לעורר חשד, נסיעה שארכה 19 שעות. לאחר שהיה של 3 ימים בעד הבדיקה הרפואית ושאר הסידורים, עלו בחורינו מחוף גאיטה שליד נפולי באונייה שנשאה עולים פליטי אירופה לארץ, ומיד עם הגיעם התגייסו כולם לצה"ל.
בנסיעה שניה […] בליל ההפלגה היו מוכנים גם הפעם 150 צעירים; אך אחרי שהועלו על המכוניות (3 מכוניות משא של הצבא האמריקני) היה הכרח להשאיר שוב כמחציתם. רק 87 מעפילים בלבד נסעו הפעם היות והקשר עם האוניה שעגנה במרחק קילומטר מהחוף, הושג רק בשעות המאוחרות של הלילה ורק סירה אחת היתה מסיעה את העולים לאוניה, סירה קטנה וגם נקובה, ולכן רוב הבחורים הגיעו לאונייה בשחייה (וזה היה בסוף דצמבר 48 – בעונת החורף העז) בחורינו יצאו לסיראקוזה מחוסרי בגדים ונעליים ודבר זה היקשה עלינו להביאם למקום הריכוז, אבל בסופו של דבר התגברנו גם על מכשולים אלה וכל הבחורים הגיעו בשלום לרומא, ומשם עלו ארצה וגם הם הצטרפו מיד לשורות ההגנה של צה"ל.
עוד אונייה במסגרת העליה הבלתי ליגאלית יצאה בדצמבר 48 מטריפולי ועליה 85 צעירים וצעירות. הם נשארו באיטליה כ3- שבועות ואחר שעברו בדיקה רפואית וצויידו בבגדים וצרכים אישיים (מזוודה אחת לכל שלושה עולים) וסופקו להם פספורטים, הועלה בדרך האוויר לארץ."
על חוויה זו, של ההעפלה בלתי-לגאלית מלוב לארץ-ישראל דרך איטליה, באחת מספינות אלו, מספר אחד המעפילים משה פנחסי(114):
"היום החשיך ואתו באו יותר בטחון ותקוה שהלילה יפול הדבר שלמענו אנו כאן. ניתנה הפקודה לזוז לחוף. התקרבנו לחוף וכאן עלה מול עיני המחזה ההיסטורי של 'יציאת מצרים' בזעיר אנפין. הרגעים דמו לשעות והעינים תרו בחשכת הליל באין מענה. רק גלי הים לחכו את החוף. אפשר היה להבחין בראשי הבחורים העוטים סודות והמלאים כובד ראש. כוכבי שחקים בצבצו ורמזו, כאילו בשרו טובות. לפתע זנק אור ממעמקי הים ובקע את החשיכה הכבדה. התשובה לא אחרה מצד קבוצתנו: 'אנו כאן! צעק פנס הכיס בשפת אלמים. שקט מתוח, הבחורים עמדו תחתיהם. הלבבות פעמו והשמחה רבתה. בברכים אמיצות ורועדות במקצת עלינו לספינה. נסתיימה פרשה ארוכה ומייגעת של לבטים וכוננות. אך מה דאב הלב על אותם הבחורים שנשארו על החוף ושידנו קצרה מלהושיעם. חבל. הבחורים נשאו את סבלם ואכזבתם כאחד. ועתה אנו נתונים לחסדם של הגלים. הם נשאו את ספינתנו כעריסה בחיק אם רחמניה. הרגעים חולפים והבטחון גובר, עם כל מיל שספינתנו עוברת. ושפתי דובבו שירה 'אשק תרניך, ספינתי, לא אשכחך לנצח'. אנו כאן משפחה אחת וגורלנו משותף. האיר היום שציפינו לו. הנה החוף! והפעם חוף מבטחים. זאת איטליה. הנה סירקוזה העליזה. גם כאן כמלאכים הופיעו בחורינו המוכרים לנו. ושוב תקוה ובטחון. חכינו עד הלילה, וכך נבלענו בליל ראשון בהמולת העיר הסואנת. נסתתרנו במגרש משחקים וחיכינו לאשמורת השלישית, כשאדמה רועדת מתחת לרגלינו בגלל הים. טרם הנץ הבוקר ואנו נענו בזוגות לעבר תחנת הרכבת. כאן לא קרה לנו מאומה. צבע עורנו והשפה השגורה בפינו עזרו לנו ולכן הצלחנו להטמע בתוך הקהל ללא כל קושי. הרכבת זזה. כלנו היינו עייפים. אך מי יישן? רצינו לראות את העולם החדש. הנה רומא. כאן חכו לנו חברינו והסיעו אותנו למונטה מריו. היה זה מקום יפה. שוכנו בתוך בית ענקי אשר הורגש כי הרבה מעפילים עברו דרכו, והשמות על הקירות יעדו. העינים תרו לקרא שמות מוכרים לנו, הנה אחד ועוד אחד ועוד אחד.
כן, זה טוב לקרא שמות מוכרים על הקירות המלוכלכים הללו. כאן מותר לעשות זאת אך אני מבטיח לכם כי במקום אחר לא נעשה זאת. כאן פגשנו את שמעון שעזב את טריפולי לפנינו. השמחה רבתה. משפחתנו גדלה. עברנו תחת שרביטו של הרופא, ואנו הועלינו על ספונה של ספינה, שהפעם היתה גדולה יותר. "המורד" היה שמה. השם צלצל נפלא. חשתי את עצמי כמנצח. השם אמר לי הרבה. כאן פגשתי לראשונה על הספון אחים שרידי שואה וסבל ואנשי מח"ל אשר באו לעזרת המולדת. נקשרנו לגורל אחד. אחים בדם עד לחוף מבטחים. מיד הצטרפנו לשורות העם ולמערכותיו […]."
לצד ההעפלה הבלתי-לגאלית המאורגנת, שרובם היו צעירים חברי התנועה הציונית, היו גם יוזמות פרטיות של העפלת משפחות, שאורגנה כעסק פרטי. יזמים בעלי אינטרסים כלכליים לשם רווחים כספיים, ניצלו את שאיפתם של הרבים מיהודי לוב לעלות לארץ, החלו לארגן בתשלום מלא ספינות רעועות להסעת מעפילים מחופי לוב לחופי איטליה. המצטרפים הרבים, שמספרם נאמד בכשבע מאות מעפילים סבלו מתלאות קשות: התנאים בספינות היו קשים וללא אמצעי בטיחות; הועמסו אנשים רבים הרבה מעל יכולת קיבולן של הספינות; מארגני המסע הפרטיים לא טרחו לדווח לנציגי המוסד לעליה ב' באיטליה על שיגור הספינות, והמעפילים הופקרו על חופי סיציליה אובדי עצות. ורק כאשר היה נודע על בואם, לשליחי ההעפלה מלוב, ששהו באיטליה, היו אלה באים לקראתם ומנסים לעזור להם ככל יכולתם, על מנת להעלותם לארץ.
על העפלה בלתי מאורגנת ז ו מספרים כ. אדאדי וצ. פדלון(115):
"התלהבותם של המונים בערי לוב לעלות לארץ וחוסר האפשרות להשיג ויזות למשפחות שלמות, יצרו 'שוק שחור' בהעפלה. בודדים פתחו משרדים חשאיים להעלאת יהודים מטריפולי ביציאה בלתי לגאלית. הם הצליחו לשלוח כמה אניות עם משפחות שלמות על נשיהם וטפם. את התלאות שסבלו משפחות אלה קשה לתאר […].
נוסף על סבל היציאה, עולים שהוסעו על ידי שוכרי אוניות סבלו סבל לא יתואר גם במשך הנסיעה וגם לאחריה. באוניות אלה לא היו התנאים המינימאלים ביותר של סניטציה. לא היו כמובן לא סירות הצלה ולא חגורות, הצפיפות היתה איומה, לרוב לא היו באוניות אפילו מקומות ישיבה במספר מספיק, שלא לדבר על מקומות שינה. והרי כאן מדובר לא בצעירים בלבד אלא משפחות שלמות שכללו נשים וטף, זקנים, חולים ותשושים, (אחת נפטרה בדרך לרומא).
שוכרי האוניות לא דאגו להודיע למרכז הפליטים באיטליה על יציאת האוניות. וכך באין כתובת מסוימת וברורה לרבי החובלים לאן הם צריכים להוריד את 'מטענם', זרקו אותם בחוף 'פאקינו' – מחוז סיראקוזה בסיציליה על יד כפר דייגים איטלקיים […] מיד עם התקבל הידיעה על בואם של העולים, ירדנו מרומא ולאחר הסידורים עם השלטונות האיטלקיים הסענו אותם צפונה לרומא למחנות העליה של המרכז לגולה. שם דאגו להם בכל מכל כל. רוב הנוער נשלח מיד ארצה בדרך האויר, לפעמים שעות מספר לאחר הגיעם למחנות […]".
נתיב נוסף ליציאת יהודים מלוב היה דרך תוניסיה לצרפת (או לאלג'יריה), ומשם לארץ-ישראל. המעבר מלוב לתוניסיה התבצע בשתי דרכים – בהפלגה חשאית בסירות ובספינות זעירות, בתרגילי התחמקות מספינות פטרול בריטיות; בחציית המדבר באורחות מבריחי גבולות, בתרגילי התחמקות מהמשמרות הבריטיים (לוב) והמשמרות הצרפתיים (תוניסיה). צעירים יהודים היו מתחפשים לערבים, ובאמצעות מורי דרך ערבים, שנשכרו לכך היו מבריחים בחשכת ליל את הגבול המדברי בין לוב לתוניסיה סמוך לעיירות הספר זוארה (לוב) ובנגרדאן (תוניסיה)(116).
על חווית ההעפלה דרך תוניסיה, מספר אחד המעפילים, חיים נעים(117):
"כארבעים יום לפני המועד כבר קבענו את תאריך היציאה, וצפינו ליום זה בקוצר רוח. בחשאי ארזנו כל אחד מזוודה קטנה עם חפצים אישיים מעטים והפקדנו אותם בבית אחד החברים. בערב היציאה ערכנו מסיבה קטנה, שנמשכה כל הלילה כי מי יכול לעצום עין בלילה גורלי זה! תחנתנו הראשונה היתה העיר זוארה, בקרבת הגבול, אליה הגענו מטריפולי באוטובוס בשעה 5 אחה"צ. שם נפגשנו עם מבריחי הגבול הערבים, וערכנו אתם את הסדורים האחרונים.
בחצות הלילה התחפשנו לערבים, וברגלים יחפות יצאנו לדרך-לא דרך, בין גבעות וטרשים. השבילים היו זרועים אבני סלעים וגבישי מלח שפצעו את כפות רגלינו שלא הסכינו לכך והקשו עלינו מאד את ההליכה. בתנאים אלה צעדנו שני ימים ושלושה לילות עד הגיענו לבנגרדן, העיר הראשונה בגבול התוניסאי.
מקום המפגש נקבע בבית הכנסת במקום, שם חכינו למכונית משא שהיתה צריכה להעבירנו לגאבס. סוף סוף הגיעה המכונה, שהיתה עמוסה כבשים. נצטוינו לשכב בין רגלי הצאן ולהסתתר שם מעיני השוטרים.
[…] והמשכנו דרכנו לגאבס. בעיר זו התקשרנו עם הנדיב מר בראמלי ויקטור, אשר דאג להסדיר לנו את המשך הנסיעה. עלינו על אוטו אחר, הערימו עלינו כל מיני סחורות וכסו את הכל בברזנטים וכך יכולנו לעבור בשלום את מרכז המשטרה עד לעיר ספאקס.
כאן נפגשנו עם איש אחד הנודע בכינויו 'מוריס זינה' שעזר לנו להגיע לתוניס ברכבת. בתוניס חכה לנו מר כהן יוסף שלווה אותנו למקום המפגש. שם חכו לנו אחדים מנכבדי הקהל אשר דאגו לנו לשיכון זמני וכלכלה […]".
המעפילים הרבים מלוב לתוניסיה, הנאמדים במאות רבות, נקלטו בזרועות פתוחות ע"י יהודי תוניסיה, שסייעו להם רבות במשך כל זמן שהייתם במקום. יהודי תוניסיה ראו בסיוע למעפילים מלוב מבצע של הצלת אחים במצוקה, דאגו לשיכונם ולכלכלתם, שחררו רבים מבין אלו שנעצרו, הסתירו אותם או סידרו להם אשורי שהייה זמניים, עד הברחתם או העברתם לצרפת או לאיטליה(118).
על קליטת המעפילים בתוניסיה והסיוע שהוגש להם, מספר ויקטור בראמלי (119) :
"בראשית מלחמת העולם השניה הוגליתי מטריפולי לתוניס, ע"י השלטונות האיטלקיים, בהיותי נתין צרפתי. שם, ברוך ה' עשיתי חיל ועליתי בסולם ההצלחה.
בתחילת שנת 49, נפטר הגאון הרב קטורזה זיע"א, ראב"ד של קהלת תוניס, ואני צעדתי דומם בין ההמון הרב המתאבל, והנה לפתע הבחנתי בשלושה בחורים, שהכרת פניהם ענתה בהם שאינם מבני המקום: בגדיהם היו מרופטים, פניהם היו עייפים ועיניהם נפוחות ואדומות מנדודי שינה ובקושי הם שרכו את רגליהם אחרי ההלויה. חוש פנימי אלצני להתקרב אליהם על מנת לקשור אתם שיחה ולהכירם. והנה שמעתי ששוחחו ביניהם בשפה עברית, אך ביטוי ה'ר' הטריפולטני האופייני גילה לי את מוצאם; הרי לפני בחורים מעיר מולדתי, הזקוקים ודאי לעזרה, ומיד קשרתי איתם שיחה חרישית שבה גילו לי שהגיעו לכאן בדרך המדבר ובצורה בלתי ליגלית ופניהם מועדות למרסיל, מקום רכוז העליה לארץ, ספרו לי שהם אחד עשר איש, ביניהם שתי צעירות. חבריהם הסתתרו בגן ציבורי ואותם שלחו לגשש בעיר ולמצא קשר עם מי שהוא מטובי העדה שיעמוד לימינם ויסעדם להמשיך את דרכם הלאה. הם הגיעו עם שחר לתוניס, אך מפאת האבל על הרב שנפטר לא מצאו הזדמנות לגשת להדבר עם מי שהוא.
אני הרגעתי אותם: נפלתם בידים נאמנות! ביתי פתוח לפניכם לרוחה וכל מחסורכם עלי.
מסרתי להם את כתובת ביתי, ובקשתים להכנס שם ולחכות לי יחד עם חבריהם עד שאחזור מההלויה. מיד טלפנתי לאשתי והודעתי לה מה לעשות. ואכן, בבואי הביתה, מצאתי את כולם, רחוצים ומסורקים, מסובים לשלחן שערכה לכבודם רעיתי ועליו מכל טוב.
תוך כדי סעודה סיכמנו כמה ענינים חשובים. הוחלט, ראשית כל, שביתי יהיה מקום ריכוז להם ולכל המעפילים שיבואו אחריהם מטריפולי. דאגתי למקום לינה בשבילם ולכלכלתם עד היום שבו יוכלו להמשיך דרכם למרסיל. בקשתי מהם לבל ינסו לעבור בדרך לא חוקית למרסיל, כי אני אדאג להוציא להם דרכונים ולא יסבלו עוד כדרך שסבלו עד הגיעם הנה. יכולתי להבטיח זאת בהסתמך על קשרי המצוינים עם אנשי הרשות ואפילו עם הביי, מושל תוניס בעצמו […].
למחרת נודע לי על קבוצה שניה שהגיעה, וגם אותם צרפתי לראשונים. אותו יום טלפן אלי שותפי מבנגרדן, העיר שעל הגבול לובי-תוניסאי, שמשטרת הגבול הצרפתית עצרה עשרות בחורים ובחורות מהמעפילים מטריפולי, ובקשני למצא דרך לשחררם. הבטחתי לו לעשות כל אשר ביכולתי. ובינתיים צויתי לספק להם על חשבוני כל מה שחסר להם בהיותם במעצר, כולל בגדים ונעלים, והעקר בקשתיו לעודדם ולהודיע להם כי יש מי שדואג לשחרורם בזמן הקרוב ביותר.
עזבתי את כל עסקי הפרטיים, והחלותי בחפוש דרכים לשחרור העצורים האלה, ביחוד כשנודע לי שהשוטרים שם מציקים להם ומענים אותם […].
פניתי לעתונאי היהודי מר שיראז מאטו, יהודי יקר ונאמן […].
נסענו יחד לקצין העיר, הגנ' מונץ, גם הוא קצין מצרפת, וקבלנו ממנו מכתב לקצין המשטרה בבנגרדן. היתה כבר השעה שש בערב ובכל זאת החלטתי לנסוע אותו לילה לבנגרדן. חגרתי את שני האקדחים, שהחזקתי ברשיון, והחלותי בנסיעה מהירה שנמשכה כל הלילה. לפנות בוקר הגעתי לבנגרדן ופניתי ישר לבנין המשטרה. מה נדהמתי לראות את הבחורים והבחורות נתונים תחת כיפת השמים, בחצר בית המשטרה, כשהם רעבים ורועדים מקור בליל טבת הקר. שוחחתי אתם והרגעתי אותם קצת […].
בינתיים ב
לאחר מכן התחלתי לטפל בהעברת הבחורים הנמצאים כבר במקום לתוניס. אחד מבני הקהילה בבנגרדאן, יהודי אמיד בעל חברת מכוניות משא, ספק לנו שלוש מכוניות, כי נודע לי שבעיר מדנין נעצרו עוד 32 בחורים, וכמספר הזה גם בזרזיס. חזרתי לקצין המשטרה ובקשתי ממנו שימסור לי בחזרה את המכתב מהגנ' מונץ שנתתי לו בכדי שאשתמש בו לשחרור העצורים במדנין ובזרזיס, או שידאג הוא לשחרורם. הוא נענה לבקשתי ושלח אתי מפקח ושלשה שוטרים עם הוראה בכתב לשחרר ולמסור לי את המעפילים העצורים […].
השעה היתה כבר מאוחרת בלילה, והיה קשה לי למצא מקום לינה לכולם. אך תיכף נזכרתי שישנו במקום בנין ביה"ס אליאנס. נגשנו לשם ואיך שהוא הסתדרו המעפילים ללון בלילה ההוא. גם מאכל ומשקה הוכן עבורם אותו לילה במטבח ביה"ס, מחומרי המזון שבמחסן. הגעתי לתוניס עם מאה בחורים ובחורות והשתדלתי לדאוג לכל מחסורם, משך כל זמן שהותם בתוניס, עד שהמשיכו בדרכם הלאה למרסיל קבוצה אחרי קבוצה […]".
בגלל ריבוי המעפילים מלוב לתוניסיה, הם נאלצו לעתים להמתין זמן רב עד שיגיע תורם להפלגתם למרסיי בדרום צרפת או העברתם לספינות המעפילים באלג'יר. בתקופת ההמתנה הם שולבו בחיי הקהילה ובפעילות תנועת "תורה ועבודה" ואף עברו אימונים בנשק. אולם ככל שהמעפילים מלוב הלכו והתרבו, התעצמו הקשיים הכלכליים לאחזקתם והצטמצמו האפשרויות להעברתם לצרפת, וחלקם נאלץ לשוב ללוב. בד-בבד, התגברו הלחצים של השלטונות הבריטיים והצרפתיים על ועדי הקהילות היהודיות בטריפולי ובתוניס להפסיק את ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לתוניסיה. בשל לחצים אלו ובשל המצב הקשה, שנקלעו אליו חלק מהמעפילים, נאלץ נשיא הקהילה בטריפולי לצאת לתוניסיה לטפל בהחזרת חלק מן הצעירים ללוב(120) .
עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, נקטו השלטונות הבריטיים של לוב מדיניות נוקשה של צמצום דרסטי במספר אישורי היציאה של יהודים, והחמירו את הביקורות על היציאה והבריחה של המעפילים. כל זאת מחשש, שהיוצאים והמעפילים מלוב יצטרפו ללוחמים על עצמאות ישראל. מאידך, דווקא הכרזת המדינה הגבירה את רצון היציאה של צעירים מלוב על מנת להצטרף לצה"ל וליטול חלק במלחמת השחרור. רבים עשו מאמצים חוקיים ובלתי חוקיים לממש את שאיפתם לעלות למדינת-ישראל. גם פרעות יוני 1948 הגבירו שאיפה זו.
מעקב אחר מספר העולים והמעפילים מלוב מראה: עד מלחה"ע השניה עלו בין 500 ל1000- יהודים, שרובם עלו בגלי העלייה בשליש הראשון של שנות ה20- ובשנות ה30- עם החלת "חוקי השבת", "חוקי הגזע" והתגברות האנטישמיות בלוב(121); במהלך מלחה"ע השניה ולאחריה עד פרוץ פרעות נובמבר 1945 עלו כ500- יהודים, רובם בהעפלה בלתי-לגאלית בסיועם של החיילים הארצישראליים, ומיעוטם בסרטיפיקטים רשמיים; אחרי פרעות 1945 ובעקבותיהן(122), עלו 1,700 יהודים (בעיקר במחצית השניה של 1946), רובם העפילו בהעפלה בלתי-לגאלית; בין ינואר 1947 למאי 1948 הצליחו להעפיל כ700- יהודים נוספים; מאז קום המדינה במאי 1948 ועד לדצמבר 1948 יצאו מלוב באופן בלתי-לגאלי 1,100 יהודים ועלו לארץ במבצעי העלייה הגדולה מאירופה; מינואר 1949 ועד תחילת העלייה הגדולה מלוב באפריל 1949 עלו יותר מ1250- יהודים, חלקם במהלך חודש ינואר באופן בלתי-לגאלי וחלקם במהלך החודשים פברואר, מרץ ואפריל באופן לגאלי, דרך איטליה, עם מתן היתרי העלייה.
סך כל המעפילים בגלי ההעפלה הבלתי-לגאלית הגדולים, בתקופה קצרה של שנתיים וחצי בין אמצע 1946 וסוף 1948, היה כ3,500- מעפילים, המהווים כ10%- מכלל קהילות יהודי לוב. תופעה מדהימה ומרנינה, שיעור כה גבוה של מעפילים מכלל האוכלוסייה היהודית לא היה לו אח ורע בכל קהילות ישראל, והוא מבליט את ייחודם של בני קהילות לוב. יחוד הבא לידי ביטוי בכל עוצמתו, בכמותה היחסית של העלייה הגדולה, כאשר רוב יהודי לוב עלו בהמוניהם לארץ.
פרעות יוני 1948
בערב חג השבועות של שנת תש"ח (12 ביוני 1948) אירעה התפרצות אלימה שנייה של פרעות ביהודי לוב. רק אז התבררו ערכה ותפקידה של "ההגנה". קדמו לפרעות אלה ימי מתח, חששות, וכוננות מוגברת של ארגון "ההגנה". החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל ב-כ"ט בנובמבר 1947, החלטת-קהיר של מדינות ערב לדחות ולהתנגד לחלוקה ולפתוח במאבק למניעתה, והבעת נכונותם של מנהיגי לוב הערביים לשלוח אלפיים וחמש מאות מתנדבים חמושים לשחרור פלשתין(123), הגבירו את המתח בקרב יהודי לוב.
לפרוץ מלחמת השחרור "רשמית", עם פלישת מדינות ערב לארץ-ישראל בסיום המנדט הבריטי ב15- במאי 1948, היו הדים חזקים בלוב. המתח גאה, כעבור מספר ימים, כאשר החלו לנהור מצפון אפריקה הצרפתית אלפי מתנדבים ערבים מזרחה דרך לוב, על מנת להצטרף לצבאות הערביים בארץ-ישראל. נוכחותם של המתנדבים הערבים בלוב הלהיבה, הסעירה והתסיסה את ערביי לוב, אשר הגבירו את איומיהם על היהודים. למרות הפניות של מנהיגי הקהילה לשלטונות הבריטיים לנקוט באמצעי בטחון בעוד מועד, ביום שבת ערב חג השבועות ב12- ביוני 1948, ניתכו על יהודי לוב, שטרם התאוששו מתוצאות פוגרום 1945, פרעות בשנית.
אספסוף ערבי מוסת ומשולהב, אשר התאסף ב"באב-אלחורייה" בטריפולי (מעין קסבה, שבה השתכנה האוכלוסייה הדלה והמרודה ביותר, ושימשה מפלט לפושעים ומפירי חוק), הצטייד באלות (שתקועות בהן סכיני גילוח), מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיוצא באלה, ונע באלפיו לכוון ה"חארה" היהודית. אולם הפעם, בניגוד לפרעות נובמבר 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" מעל החומות ובשערי החארה. ארגון "הגנה", (כולל אותן חוליות ההגנה העצמאיות ו"חוליית החיסול והנקם") שהשיב מלחמה שערה תוך כדי הפעלת נשק חם, רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. ההמון הערבי, שהופתע מעצם ההתנגדות היהודית ובוודאי מעוצמתה, נתפס לבהלה (במיוחד כאשר נפוצו שמועות, שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי) ונסוג, כל עוד רוחו בו, לכוון באב-לבחאר. המגינים היהודים רדפו אחרי הערבים הנסוגים (שהותירו אחריהם הרוגים ופצועים רבים), בקריאות עידוד ל"הגנה" ועם דגל ישראל מונף, והמשיכו להפיל בהם חללים נוספים.
האספסוף הערבי המתוסכל, לאחר שנוכח כי לא יוכל על המגינים בחארה, התעשת ושם פעמיו, למרות הפגיעות הקשות שספג, אל חלקי העיר האחרים הבלתי מוגנים, פגע בעוברי אורח יהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי עסק רבים ובית-כנסת יהודי. לנוכח חידוש מעשי האיבה בין יהודים לערבים, הכריזו השלטונות הבריטיים מיד על מצב חירום ופעלו להחזרת הסדר על כנו. בניגוד להתנהגותם של הבריטים ואוזלת היד, שהפגינו בפרעות נובמבר 1945, הפעם הבריטים, בנחישות ובתקיפות, פיזרו את הפורעים תוך שימוש בנשק חם, וקטעו את הפרעות באיבם, כולל אותם ניסיונות, שנעשו למחרת. ואמנם השקט שב על כנו במהירות יחסית, אף שהיה זה שקט מתוח, והאווירה ששררה ברחוב היהודי, למרות הצלחת המגינים להדוף את הפורעים, הייתה קשה ומעיקה.
על המגינים היהודים בפרעות יוני 1948, מספר רפאל נעים(124):
"מדי דברי בדברי ימי ההגנה בשנת 1948, עומדת תמיד לנגד עיני תמונתו של המנוח כאני רות […] כולו אש לוהטת המלא אהבה לעם ומוכן כל רגע להשליך את נפשו למענו […] זכורני את יום חג השבועות בשנת 1948, יום שהתחילו בו המהומות בפעם השניה, ואנחנו על החומה יחד עם החברים. הוא היה המפקד וחילק את החברים במקומות אסטראטגיים. נשקנו היה: רמונים ואקדחים. מאות פורעים היו במרחק כמה מאות מטרים מאתנו. כמה חברים חמומי ראש היו רוצים כבר להשתמש באקדחים אך הוא מנע מהם בתוקף פקודה: 'תנו להם להתקרב יותר!' הפורעים שחשבו שאין לפניהם שום כוח מגן, התקרבו לעבר השער על מנת להתפרץ לרחוב היהודים. אני שהייתי הקיצוני בשורת העומדים על החומה קבלתי את הפקודה לזרוק רמון לצד ימין של המון הפורעים הבא ממול. הרימון נזרק וגרם לפורעים להצטופף בבהלה לצד השני, מה שגרם להם להיות צפופים יותר באגף השמאלי, ואז נתן את הפקודה לשאר החברים לזרוק לתוך הפקעת הצפופה את רמוניהם. לא אוכל לתאר את המראה ההוא: אברים וקטעי אברים עפו לכל עבר, יללות וצעקות עד לשמים ואלה מהפורעים שנשארו בחיים נסו לכל עבר."
עפ"י הנתונים הרשמיים של המינהל הבריטי(125), בפרעות יוני 1948: נהרגו 13 יהודים ושלושה ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו13- ערבים, נפצעו קל 16 יהודים, 38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. עפ"י המקורות היהודיים(126), המהימנים יותר, מאזן הנפגעים היה רב יותר: מצד היהודים נהרגו 14, נפצעו קשה 22, נפצעו קל כ100- ונאנסה אישה אחת, ואילו מצד הערבים נהרגו כ30- ערבים ( העיתון Israel אף נוקב במספר של 70 ערבים הרוגים(127), מספר דומה ואף גבוה יותר עד כ90- ערבים הרוגים נמסר ע"י חברים בארגון "ההגנה") וכן נפצעו עשרות רבות של ערבים. מכל מקום, ברור שמספר הנפגעים בנפש בקרב הערבים עלה בכמה מונים מזה, שבקרב היהודים, שידעו הפעם להגן על עצמם והשיבו מלחמה שערה.
אולם, אף כי הפגיעות בנפש בקרב היהודים היו מזעריות יחסית, ואין להשוותן לקטל של פרעות 1945, הרי הפגיעות ברכוש היו חמורות ביותר: מאות בתי מגורים נפגעו וניזוקו וכ1600- יהודים נותרו ללא קורת גג, ונאלצו למצוא מפלט ב"חארה" היהודית ובמחנה הפליטים "פורטו בניטו"; עשרות חנויות ובתי עסק נבזזו והוצתו ומשפחות בעליהן היהודים נותרו ללא מקור פרנסה ונפלו למעמסה על הקהילה.
לנוכח הפרעות, האווירה הקשה, תחושת האימה, הפחד והזעם, מועקת התסכול, הייאוש וחוסר האונים, רגשות הניכור והמתח הרב, כמו גם אחרי פרעות 1945, המנהיגים הערבים גינו את הפרעות בחריפות. המופתי של טריפולי, בלווי הרב הראשי, סר ל"חארה" היהודית להרגיע את הרוחות(128); הנכבדים הערבים והיהודים (ביוזמת הבריטים) נועדו יחדיו, גינו את הפרעות, דרשו מהשלטונות הבריטיים להעניש את הפורעים וקראו להרגעת הרוחות והשבת השקט על כנו.
מיד לאחר הפרעות האשימו היהודים את השלטונות הבריטיים, באחריות לפרעות ובמניעת הגירת היהודים הבלתי מוגנים ונתונים לחסדיהם של פורעים ערבים מוסתים. הקהילה היהודית שלחה מחאות לארבע המעצמות הגדולות, שדנו בעתידה של לוב, ודרשו במפגיע להשיב את המינהל האיטלקי ללוב. כמו כן, שיגרה איגרת חריפה למועצת הביטחון של האו"ם ודרשה לפתוח את שערי לוב מיד להגירת יהודים. איגרת, שהסתיימה בקריאת השבר "שחררו אותנו! שחררו אותנו! שחררו אותנו!!!"(129).
במשך כל הקיץ והסתיו, שלאחר פרעות 1948, גאה המתח בין היהודים לערבים והיו תקריות בין הצדדים: הערבים פגעו ביהודים בודדים והיהודים, במיוחד "חוליית החיסול והנקם", פגעו בערבים בתגובה. אחת התקריות, שעוררה מהומה רבה, והיה חשש לחידוש התנגשויות אלימות רחבות בין יהודים לערבים, הייתה באחד מלילות שבת בנובמבר 1948. שניים מחברי "חוליית החיסול והנקם", לילו מכלוף-ווקיו ושלום פרג'ון (מור) עברו ליד אחת מטחנות הקמח בטריפולי וזיהו בה שלושה ערבים, שרצחו יהודים בפרעות 1945. השניים חשו מיד לביתם, נטלו שני רימוני יד ויידו אותם לתוך טחנת הקמח, ולמזל המרצחים נפגעו רק שניים, שנפצעו קשה מאד ונותרו נכים לכל חייהם. המשטרה הבריטית, מחשש לחידוש האלימות, הגיבה ביד תקיפה וניסתה להרגיע את ההמון הערבי הזועם, ערכה חיפוש בבתי היהודים ועצרה 30 יהודים על אחזקת נשק. המשטרה הבריטית ערכה גם מסדר זיהוי, שבהם עמדו גם שני הבחורים שהטילו את הרימונים, אך לא זוהו. אולם, למרות זאת, ואף שחברי החוליה הספיקו להסתיר את אמצעי המלחמה וכלי נשקם, כנראה עקב הלשנה, כל חברי החוליה וכן כאני רות נעצרו, וכעבור שישה חודשים התקיים משפט לכל ארבעת חברי החוליה. במהלך המעצר נחקרו חברי החוליה ועונו באכזריות. לילו מכלוף-ווקיו שעונה אף במכות חשמל ובאכזריות יתרה, עמד על סף ייאוש והחליט לשים קץ לחייו. הוא שכנע את החוקר הבריטי לאפשר לו להיפרד מחבריו, תמורת וידוי על פעולותיו, ותוך כדי פרידתו מסר לחבריו את החלטתו והורה להם להפיל את כל האשמה עליו, באומרו: "הולך אני כפרה עליכם ועל כל עם ישראל". בדרכו לחדר החקירות, לילו מכלוף-ווקיו דחף את החוקר וקפץ מהחלון בגובה שלוש קומות, בקריאה רמה של "שמע ישראל" ו"לוואי אהיה כפרה על עם ישראל". אולם, בקפיצתו לפני שנחבט בקרקע, נבלם ע"י שיח גדול ולא נהרג, נפצע קשות ברגליו, בידיו ובראשו. הוא נלקח לבית-חולים, שבו שכב כחודש ימים תחת שמירה הדוקה, שמא יפגעו בו ערבים, ועם החלמתו הוחזר לבית המעצר. במשפט נידון לילו מכלוף-ווקיו לשמונה שנות מאסר, ציון בוארון-עבקה נידון לשש שנות מאסר, שלום פרג'ון (מור) נידון לשלוש שנות מאסר, ואילו אברהם דבש-בצליל הצליח להוכיח אליבי, יצא זכאי והוברח מיד לארץ. חבר החוליה שלום פרג'ון (מור), ריצה את מלוא העונש, ועם שחרורו בשלהי 1951, הועלה מיד לארץ. ציון בוארון-עבקה, לאחר שריצה שלוש שנים וחודשיים מהעונש, בינואר 1952, קיבל חנינה מהמלך אידריס עם עצמאותה של לוב והועלה מיד למדינת-ישראל. אילו לילו מכלוף-ווקיו שוחרר רק ב1953- וגם הוא מיד הוברח לארץ דרך איטליה. חברי החוליה, שחבשו את בית-הסוהר בלוב, הוכרו ע"י מדינת-ישראל כ"אסירי ציון"(130), ו
גם אם, בעקבות פרעות 1945, התגבשה ביתר שאת ההחלטה בקרב רוב היהודים לעקור מלוב ולעלות לארץ-ישראל, הרי שפרעות יוני 1948, אף שהיו מוגבלים לעומת פרעות נובמבר 1945 בפגיעתם היחסית ביהודים, והתרחשו בפרק זמן קצר יותר, חיזקו מגמה זו. ועם בוא עת הגאולה, עלו רוב יהודי לוב על זקניהם וטפם למדינת-ישראל.
העלייה הגדולה מלוב
בראשית 1949, בד-בבד עם הכרתה דה-פקטו בישראל, ב19.1.1949- (עם רגיעת הקרבות במלחמת השחרור בין מדינות ערב ומדינת-ישראל), התירה בריטניה את יציאת יהודי לוב בתנאי, שיוותרו על נתינותם הלובית. על ההיתר, הכריז סגן שר החוץ הבריטי, כריסטופר מהיו, בפרלמנט בלונדון, ב26.1.1949-. ההודעה על היתר זה ותנאיו, נמסרו לממשל הבריטי בלוב, כבר ב31.1.1949-, ובו בלילה נמסרה לנשיא הקהילה היהודית בטריפולי, וההרשאה הרשמית פורסמה ב2.2.1949-.
היתר העלייה, התקבל ברוממות רוח ע"י יהודי לוב ובנכונות, שהיה בה מעין החלטה לאומית – "בנערינו ובזקנינו נלך". רוב יהודי לוב החלו למכור את נכסיהם, לארוז ולצרור את מטלטליהם והכינו עצמם לעלייה המיוחלת. אלא, שעד מהרה נערמו קשיים בתרגום היתרי היציאה לשפת המעשה, במימוש העלייה למדינת-ישראל.
הקשיים, שנערמו במימוש העלייה בראשיתה
עם בשורת מתן ההיתר ליציאת יהודי לוב, החלו אלפי יהודים, מכל רחבי לוב, לנהור לטריפולי הבירה, צבאו והתדפקו על שערי משרדי המינהל הבריטי, להוציא מן הכוח אל הפועל ולממש את ההיתר לעלות לארץ-ישראל. אולם, לנוכח הנהירה הגדולה והסתערות המוני היהודים המבקשים את אשורי היציאה (שהיו כרוכים בבדיקות וחתימות של משרדים רבים), מנגנון המינהל הבריטי, על כל אגפיו, שותק עד מהרה. אי לכך, פנה המינהל הבריטי לוועד הקהילה, לטפל ברישום המועמדים לעלייה, למלא בהתאם את השאלונים הדרושים לשם כך ולהעבירם למנגנון הבריטי המטפל במתן האישורים. וועד הקהילה, אכן נרתם למשימה בחדוות העשייה והיצירה, ופתח משרד רישום בבית-הכנסת המרכזי – "צלא אלכבירא", שב"חארה" היהודית, ותוך זמן קצר הוצאו יותר מ8,000- אשורי יציאה(131). אולם, לוועד הקהילה לא הייתה האפשרות לארגן בכוחות עצמו את העלייה המאורגנת – לא היו לו הכספים והמימון לבצע את העלייה; אמצעי תעבורה לארץ לא היו באותה עת בנמצא(132); לא התקבלו אשורי כניסה לישראל, שהיו כרוכים גם בהצגת אישורים רפואיים המעידים על בריאותם של העולים.
היהודים הרבים, שהחלו להתקבץ מהכפרים ומערי השדה בטריפולי, ושהיו אביונים ברובם, נפלו למעמסה על הקהילה בטריפולי. קהילה, שגם היא הייתה במצוקה וטרם התאוששה מהפוגרום של 1945 (ובמידה לא מבוטלת גם ממאורעות 1948). מעבר לזאת, רבים מבני הקהילה, לא המתינו לארגון סידורי העלייה, עזבו את מקור פרנסתם, מכרו את רכושם הדל ועמדו על צרורותיהם, על מנת לעלות לארץ, והתווספו לרבים אשר באו מערי השדה ודרשו לעלות מייד. אין תימה, שרגשות השמחה ורוממות הרוח, שגאו ואפפו את יהודי לוב עם מתן אשורי היציאה, נמהלו בעצב ועוררו מורת רוח, לנוכח אוזלת היד וחוסר האונים בארגון העלייה. אוזלת יד, שגרמה לתסכול ואכזבה רבה, ואלו השרו אווירת נכאים קשה ברחוב היהודי.
למרות הקשיים, מאות רבות של יהודים לא נרתעו מהמכשולים, לקחו את גורלם בידם, רכשו בעצמם כרטיסים (לפעמים בפרוטות האחרונות, שהצליחו לגייס) והפליגו לאיטליה. התקבצו במחנות העולים של הסוכנות היהודית ליד רומא, שעד מהרה התמלאו עד אפס מקום בעולים מלוב. משפחות שלמות על נשיהם, זקניהם וטפם, נאלצו להצטופף בחצרות המחנות תחת כיפת השמים, עד קבלת אשורי הכניסה לארץ, שבוששו להגיע. העיכוב, נגרם גם בשל החולים הרבים שהיו ביניהם, כולל 400 חולי גרענת(133). המצב, אילץ את השלטונות האיטלקיים לפנות לממשלת ישראל כדי שיעכבו את הגעתם של יהודי לוב לאיטליה, או לפחות את אלו החולים, שהמשיכו להגיע מלוב.
ממשלת ישראל, אשר רצתה לווסת את העלייה, הן מבחינת היקפה (בשל קשיי הקליטה בארץ) והן מבחינת בריאות העולים (על מנת לא לסכן את עליית הרבבות לארץ דרך איטליה, שהייתה ארץ מעבר מן החשובות ביותר להעלאת יהודי אירופה), החליטה לטפל בעליית יהודי לוב. לשם כך, הצטרפה לבקשות הרבות של יהודי לוב לממשלת בריטניה, לאשר ולאפשר נציגות ישראלית רשמית בטריפולי, שתסדיר את עליית יהודי לוב. אלא, שבקשות אלו נתקלו בסירוב נמרץ של הממשל הבריטי, שאיפשר בואם של נציגי ארגונים יהודיים בינלאומיים בלבד – ד"ר הנרי פיירמן, נציג ארגון הבריאות היהודי אוז"ה (O.Z.E.), וד"ר
בואו של ברוך דובדבני(134) (קירשנבאום) ללוב בראשית מרץ 1949, בתור נציג ישראלי רשמי, התאפשר רק באמתלה של ביקור בבתי-הספר היהודיים בטריפולי(135). ועם בואו נפתח פרק חדש, מלא הוד בדברי-ימי העליות של יהודי לוב לארץ-ישראל, עם תחילת העלייה הגדולה והמפוארת מלוב.
התארגנות להפעלת העלייה הרשמית מלוב
עם בואו של ד"ר הנרי פיירמן, נציג ארגון הבריאות היהודי אוז"ה, לטריפולי, כבר בפברואר 1949, בעת שניתן היתר ההרשאה ליציאת יהודי לוב, ולאחר דיונים עם הממשל הבריטי וגורמים יהודיים, הוקם ב18- בפברואר 1949 וועד אוז"ה טריפולי. למזכיר וועד אוז"ה מונה חיים אברבנאל, מנהל בית-ספר כי"ח בטריפולי. בשל הנחיות ממשלת ישראל לחייב את המועמדים לעלייה בבדיקות רפואיות, ולאשר את עלייתם של עולים בריאים בלבד, גיבש וועד אוז"ה תוכנית לבדיקה ולריפוי המועמדים לעלייה. הקצב, לפי התוכנית הראשונית, הועמד על העלאת כ7,000- עולים בשנה (כ600- עולים בחודש). לשם כך הוקצה לאוז"ה תקציב חודשי של 2,750 דולר, התארגן צוות מינהלי ורפואי (136) בהנהלתו של ד"ר ג'וזפה סיקלארי (גר-צדק ממוצא איטלקי). הופעלה מרפאה מרכזית בטריפולי (שהחלה לפעול ב17- במרץ 1949), אשר כללה מתקן לבדיקת כל המועמדים לעלייה ומתקן לטיפול רפואי לאלו, שנמצאו חולים ולמעקב אחרי החלמתם(137).
עם בואו של ברוך דובדבני לטריפולי ב4- במרץ 1949, נפגש עם הגורמים היהודיים במקום, שהבטיחו את סיועם ושיתוף פעולתם. אותר מבנה ב"חארה" היהודית, שישמש את מנגנון העלייה, והחלה בו מייד פעילות ענפה. בו זמנית, דובדבני החל לפעול כדי להשיג את הכרת הממשל הבריטי בנציג הסוכנות היהודית, אשר ישמש בתפקיד קצין עלייה ומנהל לשכת העלייה בטריפולי. במטרה להפסיק את זרם העלייה הבלתי-מאורגנת לאיטליה, ולחילופין לפתוח קו ישיר של עלייה מאורגנת מלוב למדינת ישראל. לשם כך, הוא נפגש, מספר פעמים, עם בריגדיר בלאקלי, המושל הצבאי הבריטי, עם סגנו הלורד אוקספורד ועם בכירים נוספים בממשל הבריטי. המפגשים, הסתייעו ע"י זקינו חביב(138), סגן ראש הקהילה היהודית בטריפולי באותה עת, שהשכיל לפתח מערכת יחסים טובה עם צמרת הממשל הבריטי. לאחר משא ומתן מייגע, הצליח ברוך דובדבני, בחכמתו ובנועם הליכותיו, לשכנע את הבריטים להכיר בו בתור קצין העלייה בלוב. הכרה, שהייתה בעצם תוצאה של יצירת עובדה, ואשור קיומו של משרד עלייה בטריפולי בראשותו, היה בדיעבד.
על מנת לפשט את הפרוצדורה לקבלת אשורי היציאה, הוסכם, שכל התעודות תינתנה בבת אחת, באחריותה של מחלקת העלייה של הסוכנות (זאת בזכות האמון של הרשויות במשרד העלייה, שניתן לו הודות לתווכם ופעילותם של זקינו חביב ויוסף חנונה(139)). בכל משרדי הממשלה, שטיפלו במתן התעודות, הושבו פעילים מן התנועה הציונית ופקידים מטעם משרד העלייה להחשת תהליך הנפקת התעודות. במקביל יצר ברוך דובדבני מגעים עם הקונסוליה האיטלקית, ולאחר דיונים מפרכים הגיע להסכמה (לנוכח הקשיים שהתעוררו, בשל העולים מלוב שהתקבצו באיטליה), שהקונסוליה לא תנפיק ויזות מעבר לאיטליה בלא שתהיה בדרכון ויזת כניסה ישראלית חתומה ע"י קצין העלייה(140). כמו כן, קיבל אור ירוק לפתוח עלייה ישירה מטריפולי לחיפה, גם ע"י אוניות עבריות הנושאות את דגל ישראל. לשם הבטחת העלייה, היה על דובדבני לדון ולתאם גם עם פקידים ערבים במנגנון הביצוע(141). התיאום היה מחויב המציאות, על רקע המאבקים לעתידה המדיני של לוב והשפעתו, הן על מערכת היחסים בין היהודים לערבים והן על קצב העלייה ומימדיה. יש להדגיש, שהלחצים על יהודי לוב באותה עת, להצטרף לחזית הלאומית הלובית תכפו והתרחבו. מאידך חדרה יותר ויותר ההכרה בקרב ערביי לוב, אפילו אצל הקיצוניים מביניהם, שפגיעות ביהודי לוב מזיקות למאבק העצמאות ועלולות להרחיקם ממטרתם. כמו כן, בשל המצוקה הכלכלית של רוב יהודי לוב ומשקלם הרב בכלכלת הארץ שהלך והתמעט, הייתה השלמה עם עצם הרעיון לעזיבת יהודי לוב. לא רק ברובד ההמונים הערביים, שחונכו על שנאת זרים, אלא גם ברבדים הגבוהים יותר, לאור תרומתם של היהודים ההולכת ופוחתת. פרט לזאת, רבים מהם פזלו לתפוס את מקומם של היהודים בנתח הכלכלי, שבו עדיין שלטו היהודים, בעיקר במסחר הזעיר. מצב עניינים, שיכול לתת מענה לשאלה הגדולה והמעניינת, כיצד ערביי לוב, שזה לא מכבר, ביוני 1948, פגעו ביהודים והנה, כעבור מספר חודשים בלבד, מאפשרים לפתוח משרד עלייה רשמי של מדינת ישראל. להעלות עולים בהמוניהם על אוניות ישראליות הנושאות את דגל ישראל, ישירות לנמל חיפה, בלא לגלות התנגדות ובלא לפגוע ביהודים בכל מהלך העלייה הגדולה. תוך כדי ריסון ההמונים והגורמים הקיצוניים ביותר (שלא פעם הייתה תסיסה בקרבם), ואף לסייע בביצועה (ושמא, יש בהם הכרת תודה, מאוחר יותר, לעצם הצבעתה של מדינת ישראל באו"ם, ב21- בנובמבר 1949, למתן עצמאות ללוב לא יאוחר מה1- בינואר 1952, כאשר הצבעתה היא זו, שהכריעה את הכף לעצמאות לוב).
בד בבד, ובמקביל למגעים, שיצר ברוך דובדבני עם הגורמים היהודיים, הגורמים הזרים המקומיים והבינלאומיים ופתיחת משרד העלייה ברובע היהודי, החל לגבש את דפוסי העבודה של לשכת העלייה: הוקמה וועדת עליה מרכזית בטריפולי, שהורכבה מכל החוגים בקהילה – מנהיג הקהילה ושניים מוועד הקהילה, נציג "מכבי", נציג "בן-יהודה", נציג "הקרן הקיימת לישראל", נציג הג'ויינט, נציג אוז"ה, הרב הראשי וכן מונה מזכיר כללי; הוקמה וועדת-משנה לעליה ליהודי בנגאזי, שהורכבה מראש הקהילה ושלושה חברים מוועד הקהילה; הוקמה וועדה מיוחדת לעליית הנוער (במאי 1949), שהורכבה מנציגים של וועד הקהילה, מוסדות החינוך וארגוני הנוער; עם הקמת וועדות העלייה, נקבע נוהל עבודה מסודר לקבלת אשורי העלייה – ראשי המשפחות של המועמדים לעלייה הוזמנו ללשכת העלייה (בקצב של 50 משפחות ליום, עפ"י רשימה, שנקבעה בהתאם למועדי הפניה של המועמדים). המוזמנים מילאו שאלון, נפתח תיק שכלל צילומי המועמדים, והופנו למרפאת אוז"ה עם טופס ותמונות לבדיקות. אלו, שנמצאו חולים, נותרו לטיפול ומעקב של אוז"ה עד להבראתם ואלו, שנמצאו בריאים, קיבלו אישור על כך, שהוחזר ללשכת העלייה לוועדת העלייה, לדיון. כאשר אישרה וועדת העלייה את עליית המועמדים, טיפלה בסבך התעודות לקבלת רשיון העלייה. עם קבלת הרשיון והשלמת כל התהליך, נשלחה הודעה למועמדים, שעליהם להעביר את מטענם למחסן המטענים, שבקרבת נמל טריפולי – "פנדק אל באגליו" (הודעה שכונתה בפי העם "באגליו" – מטען באיטלקית, וקבלתה הייתה יום חג למשפחה, והייתה בבחינת התגשמות המאוויים הנכספים ביותר). המשפחה ביצעה את הכנותיה האחרונות לעלייה, והמתינה ליום ההפלגה המיוחל בכיליון עיניים. אלו, שהגיעו מחוץ לטריפולי מיום קבלת הודעת ה"באגליו" ועד יום העלייה לאוניה, שוכנו בחינם ב"פנדק שמלאלי" (אשר הועבר לרשות הקהילה ע"י מר שמלאלי נעמן, בעל המקום, והוכן לקליטתם ושיכונם של המשפחות באופן זמני). תושבי טריפולי התייצבו ישירות בנמל ביום הפלגת האונייה; נעשו ההכנות הראשונות לדאוג ולטפל במועמדים לעלייה, במיוחד באלו שמחוץ לטריפולי, ושנהרו אליה בהמוניהם.
עם קבלת ההכרה הרשמית, השגת ההסכם עם הקונסוליה האיטלקית למניעת הנפקת ויזות מעבר לאיטליה בלא ויזת כניסה לישראל, וקבלת אור ירוק לעלייה ישירה לישראל, עמל דובדבני להפעלת קו ישיר בין טריפולי לחיפה. לשם כך, הוסדר עם הג'וינט נושא מימון ההפלגות לארץ, ונבדקו בקדחתנות ובקפדנות האפשרויות להסדר עם חברות ספנות לפתוח קו הפלגה ישיר לארץ לאלפי היהודים, שהחלו לצבוא על שערי לשכת העלייה, ושהיה צורך לדאוג להם ולטפל בהם עד לעלייתם.
מהלך העלייה והטיפול במועמדים לעלייה
חודש ימים בלבד מהגעתו של ברוך דובדבני, לנוכח פעילותו האינטנסיבית והבלתי-נלאית, נחישותו הנחרצת וראשית פעילותה של לשכת העלייה בטריפולי, הופעלה העלייה הישירה דרך הים מטריפולי לחיפה. בתחילה היו אלה אוניות נוסעים איטלקיות קטנות, שהראשונות בהן היו האוניות "קזרטא" ו"מדקס". "קזרטא", הגיעה לטריפולי ב4- באפריל 1949 מאיטליה, כשעל סיפונה כבר היו עולים והיה מקום ל350- עולים נוספים, אך נדחסו עליה עוד 485 עולים, ולמחרת ב5- באפריל כבר הפליגה לחיפה. מן הראוי לתאר, ולו בקצרה, את הפלגתה של האונייה הראשונה מטריפולי ישירות לחיפה: נדמה היה, כאשר האונייה "קזרטא" עגנה בנמל, כשדגל ישראל מתנוסס מעל תרניה והעולים הראשונים עלו לאונייה על מיטלטליהם, שכל יהודי טריפולי באלפיהם צבאו על הנמל (כולל כותב עבודה זו בהיותו ילד בן 7 יחד עם הוריו). בלבותיהם קינאה באלו, שכבר זכו, עם תקווה שגם יום עלייתם קרב, ובפיהם ברכת הדרך. עם הרמת העוגן, נשמעה באון שירת "התקווה" ו"שירת הים" עם דמעות בעיניים. המעמד המרגש וההיסטורי אף ריגש את העובדים, את הפקידים ואת אנשי המשטרה הבריטית והערבים כאחד, שניצבו דום יחד עם העולים ואלפי היהודים, שבאו להיפרד, לא התאמצו אף להסתיר דמעה שחמקה מזווית עינם, לנוכח המעמד המיוחד מלא ההוד. מעמד, אשר לא ימוש מזיכרונם של כל אלו, שנכחו בו וזוכרים אותו ברעד ובהתרגשות.
הנה, רק "קזרטא" הרימה עוגן ויצאה מן הנמל ובו ביום, הגיעה אונייה נוספת בשם "מדקס" מאיטליה ונכנסה לנמל. גם על סיפונה היו עולים והיה מקום ל150- עולים נוספים בלבד, ושוב, מעבר לקיבולת של האונייה, נדחסו עוד 277 עולים. למחרת, ב6- באפריל, הפליגה "מדקס" לחיפה, מלווה בברכת הדרך של אלפי יהודי לוב, שהמתינו בכיליון עיניים לעלייתם ארצה.
בו בחודש, שנפתחו שערי הגאולה והופעלה העלייה הישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה, חל יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, אשר נחוג בקהילות היהודיות במרחבי לוב ברוב עם. אין תימה, ששמחת יום העצמאות הראשון, שנמהלה בשמחת פתיחת שערי העלייה, גאתה שבעתיים, פרצה בעוז ועלתה על גדותיה. הרבנות הראשית, יחד עם וועדי הקהילות ותנועות הנוער הציוניות, קבעו את צביונו הדתי-ציוני-לאומי של יום העצמאות הראשון. הרבנות הראשית פרסמה ברכה מיוחדת לממשלת ישראל, אשר פורסמה בבטאון "חיינו", שיצא לאור באותו יום. כמו-כן הרבנות הראשית בטריפולי, יחד עם בית הדין וועד הקהילה, פרסמו מנשר מיוחד, שבו מברכים את נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי הממשלה וצה"ל, הביעו את תנחומיהם לנופלים במערכה ונשאו תפילה לעילוי נשמתם. הכריזו על יום זה, יום שבתון, שיהיה יום חג והודייה, להרבות בשמחה ובסעודות חגיגיות, שירה ופיוטים ואמירת פרקי תהילים קכ"ב, קכ"ו. המליצו, שכל בן שיוולד בשבוע יום העצמאות יקרא ישראל וכל בת תיקרא ציונה. קבעו סדרי תפילה מיוחדים: הביקור בבתי-הכנסת יהיה בבגדי חג והתפילות תהיינה חגיגיות; בערבית ליל החג, יאמרו מזמורי הודיה וגאולה; בשחרית יום החג, יוציאו ספר תורה, יקראו את פרשת "כי תבוא" והפטרה מספר ישעיהו פרק ס' מ"קומי אורי", לא יאמרו תחנון ויאמרו מזמורי הודיה וגאולה. בסיום התפילה, יקראו בפני הציבור את הברכה המיוחדת לממשלת ישראל, ישאו תפילה לשלום מדינת-ישראל ויאמרו מי שברך לקהל המתפללים; במנחה של אותו יום, שוב יוציאו ספר תורה, יקראו את פרשת "קדושים" והפטרה מספר זכריה פרק ח' מ"כה אמר ה' הנני מושיע את עמי", ויאמרו מזמורי הודיה וגאולה. בסיום התפילה, ישאו תפילה לשלום מדינת-ישראל, יערכו מנוחה לנופלים במערכה ויאמרו מי שברך לקהל המתפללים.
לאור מנשר זה, שהיה רק בבחינת מאיץ, אכן, בתי-הכנסת במרחבי לוב היו מלאים בכל אחת מן התפילות וגדשו עד אפס מקום, במתפללים וחוגגים הלבושים בבגדי-חג. אחרי תפילות ההודיה, התפילות החגיגיות ו"שירת התקווה", פצחו המתפללים בשירה וברקודים, תוך כדי הנפת דגלי המדינה, במשך שעות לאחר כל תפילה, בשמחה ללא קץ.
גם תנועות הנוער הציוניות, ציינו את יום העצמאות הראשון בחגיגיות רבה, בפעילויות רבות. בין היתר, דגל המדינה הונף על גג משרד העלייה ב"חארה" היהודית בטריפולי, הועמד משמר כבוד לזכר הנופלים במערכה ולכבוד הדגל, שסימל את המדינה העצמאית. ברחבת ה"מונומנטו" בטריפולי, התקבצו מאות רבות של חניכי כל התנועות הציוניות ונערך מפקד חגיגי, שבו הועלו על נס יום העצמאות הראשון של מדינת-ישראל, המשמעות של עצמאות המדינה לעם ישראל וגאולתו. בסיום המסדר החגיגי ואחרי "שירת התקווה", יצאו חניכי תנועות הנוער במחולות של ריקודי-עם, בהתלהבות ובשמחה במשך שעות רבות. הרבים, שהשתתפו בתפילות החגיגיות ובמסדר החגיגי, השירה והרקודים שלאחריהם, לא ישכחו לעד יום זה, וילווה אותם עד יומם האחרון.
אחרי יום העצמאות הראשון, ואחרי האוניות האיטלקיות "קזרטא" ו"מדקס" (שהפליגה פעם נוספת), החלו לפעול אוניות ישראליות של חברת "שוהם" הנושאות את דגל ישראל בהפלגות ישירות טריפולי-חיפה. האונייה הראשונה הייתה "אילת", שהצטרפו אליה האוניות "הרצל", "עצמאות", "ארצה", קוממיות", "קדמה" ו"גלילה", ועל סיפונן עלו ארצה רבבות יהודים בתקופת העלייה הגדולה.
עם פתיחת נתיבי העלייה הגדולה, הלכו ונערמו קשיים, שהיה צריך לתת עליהם את הדעת ולהביא לפתרונם המהיר. לנוכח התכנון המקורי, שהעלייה מלוב תהיה בהיקף של 7,000 עולים לשנה, דרשו ראשי הקהילה היהודית, כבר בפגישתם הראשונה עם דובדבני, להגביר את קצב העלייה. דובדבני, שהיה מודע לדיונים באו"ם על גורלה המדיני של לוב, והיה ניתן להניח, שהפתרון ילך לכוון מתן עצמאות תוך זמן קצר, הכין תוכנית להגברת קצב העלייה לכדי 1,000 עולים לחודש. אולם, גם בזאת לא היה די. לנוכח המועקה ותחושת אי הביטחון של יהודי לוב, במיוחד אחרי פרעות 1945 ו1948-, והאפשרות של מתן עצמאות ללוב, שבעטיה הכל יתכן, מהפסקת העלייה לארץ ועד לפרוץ פוגרומים נוספים, יהודי לוב לחצו להגביר את קצב העלייה(142). השליחים לא התרשלו, ומיד היפנו דרישות אלו למוסדות בארץ, במיוחד לרגל המצב הכלכלי הקשה והמעורער, בעיקר אחרי הפוגרומים, שהחמיר עוד יותר כאשר רבים מיהודי לוב מכרו מיטלטליהם ועסקיהם והכינו את עצמם לעלייה.
הלחצים והדרישות נשאו פרי עם ביקורו בטריפולי של יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ביוני 1949, וחל מפנה בגישת כל המוסדות אשר טיפלו בעליית יהודי לוב. תחושת הדחיפות והידיעה, שהזמן העומד לרשות יהודי לוב מוגבל, באו, המוסדות בארץ, לידי החלטה גורלית, שאין להגביל את העלייה ולחסל במהירות האפשרית את גולת יהודי לוב.
בניגוד לבן-גוריון, אשר הגן בנחישות על מדיניות של עלייה גדולה, בלתי מוגבלת, בהרכבה ובממדיה, בהבאת יהודים מכל מקום אפשרי ובמהירות המרבית, הייתה התנגדות רבה מגורמים שונים. אליעזר קפלן, שהיה גזבר הסוכנות ולאחר מכן שר האוצר דרש, שתהא התאמה בין ממדי העלייה לבין יכולת הקליטה.
בביקורו של יצחק רפאל בלוב, הוא התקבל ע"י יהודי לוב בשמחה ובהתלהבות, שבאו לידי ביטוי בקבלות הפנים המפוארות והסוערות של אלפים ורבבות. היהודים הצטופפו ברחובות מקושטים בדגלים ובסיסמאות, והזליפו לעברו בשמים ומי-פרחי הדר ("מא-זהר") ופצחו בשירה אדירה ובמחולות. סיורו של רפאל בסמטאות הרובע היהודי (ה"חארה") היה מלכותי, כאשר רבבות הגברים, נשים וטף, שהתקבצו לאורך כל מסלול ביקורו, קראו במקהלה: "עלייה! עלייה! עלייה!", ניסו להתקרב אליו על מנת ללחוץ ידו ולו רק לגעת בשולי בגדיו. ארגוני הנוער ערכו לכבודו מפקדים רבי רושם, ובתי-הספר קיבלו את פניו בחגיגיות. הקהילה ערכה לו מסיבת פאר רבת-משתתפים, של כל המוסדות והארגונים (כולל אישים ואנשי הממשל), באולמה המפואר של "מכבי". בעצרת עם (בכיכר שליד ה"מונומנטו"), שבה השתתפו כ20,000- איש ואישה, זקנים וטף (שבהם גם כותב העבודה ואביו נמנו עליהם), הצהיר יצחק רפאל (ממרפסת ביתו של הסוחר משה רקח) בפני כל ההמונים, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיעלו כל יהודי לוב בנעריהם ובזקניהם מעריהם ומכפריהם למדינת-ישראל. הצהרה והבטחה, שעליה חזר מעל סיפון אוניית העולים שהפליגה ארצה בימי ביקורו, בפני אלפי היהודים, שבאו ללוות את העולים ותבעו את עלייתם לארץ. כאשר בתום הצהרתו לחיסולה המיידי של גולת יהודי לוב, פצחו אלפי היהודים (הן אלו, שהיו באונייה והן אלו, שעמדו מנגד על החוף) ב"שירת הים", מתוך אמונה, שאכן עומדים הם להיגאל גאולת עולמים.
יצחק רפאל, במגעיו האישיים הישירים והבלתי-אמצעיים, הן עם הרחוב היהודי ורבבות היהודים, שקיבלו את פניו והן עם מנהיגי הקהילות היהודיות והשליחים מן הארץ, עמד עד מהרה על כמיהתם וערגתם, ועל רצונם העז של רוב רובם של יהודי לוב לעלות לארץ ומייד. כמו כן, עמד על מצבם הקשה של בני הקהילות (במיוחד אלו, שחיו מחוץ לטריפולי), האימה, שבה היו נתונים אחרי פרעות הדמים של 1945 ו1948-, המצב הכלכלי המעורער, שבו היו שרויים, חששותיהם מהמצב המדיני המעורפל של לוב, ושמא תוחמץ השעה. לא בכדי, כתוצאה ממגעים אלו, הגיע יצחק רפאל להחלטה לחסל את גולת לוב, כאשר בעדיפות ראשונה הועמדה גאולתם של יהודי קירנייקה ויהודי ערי השדה של טריפוליטניה(144). לשם כך, נרתם יצחק רפאל להרחבה ולזירוז העלייה, בא במגעים רשמיים יחד עם דובדבני (ובסיוע מנהיגי הקהילה) עם המינהל הבריטי לתאום החשת העלייה, והמינהל הבריטי גילה נכונות, הראויה לשבח, לסייע בכך.
גישתו של המינהל הבריטי ליהודי לוב, הייתה עוינת, כפי שנוכחנו, במשך רוב ימי שלטונו בלוב. עוינות, שבאה לידי ביטוי: בהתנהגותו בתקופת פרעות נובמבר 1945; באיסור הפעילות הציונית הרשמית והקשר עם ארץ-ישראל; ברדיפה והצרת צעדי ארגוני ההגנה וההעפלה הבלתי-לגאלית; בהתנגדות לנוכחות נציגות ישראלית בתחילה, כשהתירו את יציאת יהודי לוב. אולם, עם ההחלטה להתיר את עליית יהודי לוב והגעתו של ברוך דובדבני ללוב, סייעו רבות (לפעמים אף בהעלמת-עין), לעליית יהודי לוב. הם לא הערימו מכשולים מיותרים, הקלו את הפיקוח על הוצאת הון והעברת סחורות לארץ, אפשרו את העלייה הישירה מטריפולי לחיפה ואף את החשתה בלא קשיים.
בשל ההוצאות הגדולות הכרוכות בהחשת העלייה, הצליח יצחק רפאל, במגעיו עם הג'ויינט בדיונים ממושכים עם ד"ר ר.שוורץ וש.פאסמאן, לחולל מהפך בגישתם ובמדיניותם. הוא החדיר בהם את תחושת השעה הדוחקת, ורתם אותם בכל מאודם למשימה הגדולה להחשת עליית יהודי לוב(145).
העלאת יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה
ברגע שהתגבשה ההכרה ונפלה ההחלטה לפנות מייד ובמהירות את הקהילות היהודיות מקירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה, נטל הג'ויינט על עצמו את ביצוע העברת היהודים מפנים הארץ לטריפולי, לתמוך בהם ולכלכלם עד לעלייתם ארצה. כל המוסדות והארגונים נרתמו לתכנון ולביצוע המשימה: הג'ויינט התאים עצמו מיד לקצב, ולניהול מכלול הפעולות נשלח לטריפולי אברהם לסקוב, חבר הנהלת הג'ויינט העולמי, שהגדיל והקצה את האמצעים הדרושים. הורחבו צוותי פעולה של הג'ויינט, הוקם מנגנון מסועף ונתמנו אחראים לכל מדור ומדור, ובטריפולי נתמנו 5 וועדות לארגון העברת היהודים ונקבעו אנשי קשר עם הקהילות; הורחב הצוות הרפואי והובאו רופאים ואחיות מוסמכות, ציוד, מכשירים רפואיים ותרופות ונפתח מרכז אבחון חדש וגדול מקודמו, שנבדקו בו מאות פונים ליום. על מנת להקל על העומס במרפאה המרכזית, וכדי שהעולים יגיעו לטריפולי במצב בריאותי משופר, נפתחו 7 מרפאות אוז"ה בכפרים ובערי השדה של טריפוליטניה(146), ומרכז רפואי קדמי במסראת'ה, ליהודי קירנייקה(147). לשיפור הטיפול בחולים הגיע לטריפולי ד"ר מנדל ממחלקת העלייה של הסוכנות, להכוונה וקביעת מדיניות ונשלחו מדי פעם רופאים מומחים להדרכת הצוותים הרפואיים המקומיים. חולים קשים במיוחד, שלא הייתה אפשרות לתת להם טיפול הולם בלוב, הועברו לטיפול באיטליה (מן המפורסמות בהפניית חולים לאיטליה בהמלצתו של ד"ר מנדל, הייתה העברת 100 חולי שחפת מטריפולי ע"י יוסף חנונה, שהעבירם בשתי קבוצות. במאמצים כבירים הצליחו להכניסם במסגרת הג'ויינט לבתי-חולים וסניטריומים לטיפולים ממושכים, עד החלמתם ועלייתם ארצה); בכדי להחיש את בואם של יהודי פנים הארץ, האיץ דובדבני באנשי הקשר בקהילות אלו לא להמתין ולשלוח ביוזמתם את האנשים לטריפולי. הוא עצמו סייע במימון ההעברה, ותיאם עם קציני המשטרה הבריטית את אבטחתם האישית של המועמדים לעלייה בהעברתם לטריפולי. זאת, עד שהג'ויינט נרתם לפעולה ונטל על עצמו גם את מבצע ההעברה ומימונה. הגעתם של יהודי פנים הארץ חייבה את הג'ויינט לדאוג לא רק לבדיקתם וריפויים של החולים הללו, כי אם גם לשיכונם, ע"י שכירת חדרים ובתים (בעיקר ברובע היהודי), להלבשתם, להזנתם(148) ולספק את יתר צורכיהם האלמנטריים (כולל חינוך, עליו ידובר בנפרד בהמשך). זאת, במשך שבועות ולפעמים חודשים, עד הגעת תורם לעלייתם ארצה, עם קבלת הודעת ה"באגליו" והעברתם ל"פנדק שמלאלי" בטרם עלייתם לאוניה.
הג'ויינט דאג וסייע גם בערי השדה לרוב היהודים עד העברתם לטריפולי, ואף סיפק ארוחות ל700- מתלמידי הכפרים בבתי-הספר. עזיבה המונית בקצב מואץ ובזמן קצר, גרמה לירידת ערך הנכסים דניידי ודלא ניידי של היהודים. הניזוקים העיקריים היו אנשי הכפרים ועיירות השדה, הן בטריפוליטניה והן בקירנייקה, אשר נאלצו למכור, בחפזונם, את רכושם בלא מחיר לשכניהם הערבים, שניצלו היטב את המצב. על מנת להקטין את הנזקים ולמנוע ככל שניתן את מכירת הרכוש במחירי הפסד עקב לחץ הזמן, במרבית הכפרים והעיירות נשארו מספר יהודים, שהיו מוכנים לעכב את עלייתם, השהו את יציאתם וטיפלו במכירת רכוש העוזבים. דבר, שהקטין את הנזקים רק במעט, שכן לשכנים הערביים היה ברור, שהיהודים שעיכבו את עלייתם השהו את יציאתם רק לזמן מוגבל, ורובם נאלצו בסופו של דבר למכור את הרכוש במחיר זעום. באשר ליהודי העיר בנגזי, מכיוון שנותרו בה מספר גדול יחסית של יהודים לאחר גל העלייה הגדולה, ההסדר לדאוג לרכוש העולים היה שונה. הסדר, שמצא את פתרונו החלקי במסגרת "קאבי עולים" (וועד מנהלי לנדל"ן של עולים, אשר הוקם ע"י בעלי הון בטריפולי ובבנגזי בשיתוף עם משרד העלייה, ששני מנהליו התמנו ע"י וועדי שתי הקהילות בבנגזי ובטריפולי).
העברת יהודי פנים הארץ מקירנייקה וטריפוליטניה לטריפולי, החלה כבר באוגוסט 1949, נמשכה כארבעה חודשים והסתיימה בנובמבר 1949. העדיפות הראשונה ניתנה ליהודי קירנייקה, בעת העדרו של האמיר אידריס מהאזור במשך כחודש ימים. עד ה10- בספטמבר 1949, פונו רוב יהודי קירנייקה, שהועברו לטריפולי הן בדרך היבשה והן בדרך הים, במשאיות ובאוניות, בקצב מהיר (בקירנייקה לא עלו בעלייה הגדולה כ500- יהודים מבנגזי, בעיקר בשל בעיות במכירת רכושם והעברת הונם מחוץ ללוב, כאשר רק מיעוטם נותרו בבנגזי וקשרו את עתידם במקום). אולם מערי השדה של טריפוליטניה, הקצב היה איטי מעט יותר, ו7,000- תושביהם היהודים פונו לטריפולי בהדרגה, עפ"י לוח זמנים מתוכנן. לוח הזמנים נקבע ע"י דובדבני בעת מסע ביקורו בכפרים ובעיירות השדה, שהתפנו בזה אחר זה, ונותרו מאחור רק מתי מעט, שהעברתם התעכבה (עיכוב, שנבע בשל מכירת רכוש ודאגה לרכושם של אלו, שכבר יצאו, וכן בשל בעיית "מס השעורים" – חובות עבור גרעינים משנות בצורת בטריפוליטניה, עד שאלו הוסדרו).
גם בשל הקשיים הכרוכים באחזקתם הזמנית של יהודי פנים הארץ בטריפולי, ולא רק מצבם המוראלי, נפלה, כאמור, במשרד העלייה, ההחלטה העקרונית לתת קדימות לעלייתם של יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה. כך, שכבר בשנה הראשונה מראשית מבצע העלייה, כלומר עד ה- 15 במרץ 1950, עלו למדינת ישראל כמעט כל יהודי קירנייקה(149) (3,276 עולים), ורבים מערי השדה של טריפוליטניה(150)(3,714 עולים) - בחלוקה לפי קהילת מוצאם, (המספרים בסוגריים מראים את מספר התושבים לפני העלייה): מצראתה 510 (912); ח'ומס 463 (902); עמרוס 435 (1,240); זוארה 365 (794); יפראן 364 (391); תגרינה 335 (464); זליתן 308 (604); זאויה 285 (676); תאז'ורה 152 (202); קוסבאת 118 (410); סירת 115 (180); בני-וליד 85 (85) תרהונה 60 (191); זנזור 119 (יהודי זנזור עזבו את המקום כבר ב- 1945, אחרי הפוגרום, שבו נרצחו 34 יהודים ועברו לטריפולי). למרות זאת, יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה התלוננו בחריפות, לא פעם, שאין מקיימים ההחלטה העקרונית בדבר קדימותם לעלייה. הם האשימו את משרד העלייה בהתרשלות בטיפול בהם בהסדרת עלייתם, גם כאשר בשל לחצה של הג'ויינט אושרה מחדש קדימותם – התלונות לא פסקו. העיכוב נבע בעיקר בשל בעיות רפואיות, שכן בערי השדה, בשל תנאים תברואתיים ירודים, אחוז החולים היה גבוה והיה צורך לטפל בחולים עד להחלמתם לפני העלתם ארצה. מכל מקום, למרות ההאטה הכללית בעלייה בשנת 1950, כאשר בסוף אותה שנה עדיין נותרו בטריפולי יהודים מערי השדה בטריפוליטניה, בסופו של דבר עוד לפני תום העלייה הגדולה כולם עלו למדינת ישראל. רבים מיהודי הכפרים וערי השדה של טריפוליטניה, עם הגעתם ארצה, הופנו להתיישבות החקלאית. הוקמו 17 מושבים, על טהרת יהודי לוב, שעשו חיל וראו פרי וברכה בעמלם.
העלאת יהודי טריפולי
עם הגעת הבשורה אודות מתן היתרי-היציאה מלוב, היה מצבם הכלכלי של אלפים מיהודי טריפולי רעוע ביותר. הם החלו למכור את נכסיהם, נטשו את פרנסתם והכינו את עצמם לעלייה. כך, עד מהרה כולם נפלו למעמסה על הקהילה, שלא היו לה האמצעים לסייע להם ומצבם הוחמר. שיפור מסוים היה, רק כאשר הג'ויינט רתם עצמו לסייע בעלייה בהיקף גדול. הוא הגדיל את תקציבו החודשי מכ1,000- דולר בחודש עד לכ10,000- דולר בחודש, בהדרגה, תמך בכ500- משפחות, מימן את כלכלתם של כ300- נערים במסגרת עליית הנוער וסיפק ארוחות בבתי-הספר לכ4,000- ילדים(151). וכך, מלבד הערגה והכמיהה לעלות לארץ-ישראל, התערערות הביטחון לרגל הפרעות והערפל באשר לעתידה המדיני של לוב, וכן בשל ההרעה במצב הכלכלי, רבים שאפו לעלות ארצה ומיד.
עוד בטרם הוסדרה ונפתחה העלייה הישירה מטריפולי לחיפה, מאות רבות מיהודי טריפולי (גם כאלה, שהגיעו מפנים הארץ) הגיעו בכוחות עצמם לאיטליה על מנת להמשיך לארץ-ישראל. עם הסדרת העלייה הישירה, רבבות מיהודי טריפולי צבאו על משרדי לשכת העלייה, בקשו ודרשו עלייה (בקשות ודרישות, שהופנו גם ישירות לקצין העלייה ומנהל לשכת העלייה, ברוך דובדבני, ולראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, בעת ביקורו בטריפולי, והביאו להחלטה שאין להגביל את העלייה, אלא להוציאה אל הפועל במהירות).
בטרם ניתנה קדימות לעליית יהודי פנים הארץ, רוב העולים היו מקרב יהודי טריפולי. אך גם כאשר המשיכו להגיע יהודי קירנייקה וערי השדה של טריפוליטניה לטריפולי והועמדו בראש סולם העדיפויות בעלייתם, רבים מיהודי טריפולי מצאו את הדרך, באמצעות תחבולות שונות, להידחק לראש התור לעלייה. כבר בשנה הראשונה לעלייה, כלומר עד ה- 15 במרץ 1950, עלו למדינת ישראל 9,372 מיהודי טריפולי(152). העלייה, נמשכה גם בשנה שלאחר מכן, ואם היו עיכובים, לאלו שרצו לעלות ארצה, הם נבעו כתוצאה ממצב בריאותם של המועמדים לעלייה. מועמדים, אשר נאלצו לקבל טיפולים רפואיים עד להחלמתם, ורק לאחר מכן התאפשרה עלייתם. המדובר, לאו דווקא, רק בחולים עצמם כי אם גם בכל בני משפחתם, שכן לא פעם נתגלה רק מקרה מחלה בודד במשפחה, ובשל הקשרים המשפחתיים ההדוקים שאפיינו את יהודי לוב, כל המשפחה – מתוך אחוות אחים – התעכבה עד להחלמתו. עיכובים, שגרמו מפח נפש למועמדים לעלייה ותגובתם הייתה קשה מאוד והיו, שהגדירו את הודעת העיכוב בעבורם, כידיעה על חורבן ירושלים והמקדש.
עיכובים נגרמו, גם בשל ירידת ערך הנכסים והקשיים בהוצאת ההון מלוב, דבר, שהרתיע יהודים רבים גם כאשר נרשמו לעלייה. על מנת להקטין ולצמצם את הנזקים במכירת הרכוש, בשל הנסיעות החפוזות, ולעודד את עלייתם של בעלי הרכוש וכן של אלו, שיציאתם נמנעה עקב חובות תלויים ועומדים, דמי-שירות שלא שולמו, עבודות שלא נסתיימו וכדומה, הוקם כאמור, "קאבי עולים"(153). וועד מנהלי לנדל"ן, שקיבל לרשותו את כל נכסיהם של העולים מטריפולי ומבנגזי. שילם לעולים כמחצית מנכסיהם עם עלייתם, ניהל את הנכסים ומכר אותם, בלא שיהיה תחת לחץ הזמן, כאשר נראה לו העיתוי והתנאים הטובים ביותר. לאחר מכן, בשל האיסור להוצאת הון מלוב, העביר את התקבולים וההכנסות היחסיים לבעלי הנכסים בארץ בדרכים עקלקלות. באשר לבעלי ההון האמידים, הנאמדים בכ800- משפחות(154), בשל החוק, שאסר להוציא הון מלוב והיה מותר להוציא 250 ליש"ט בלבד, רובם לא אצו לחסל את הונם. גם כאשר הושג הסדר, ע"י מחלקת העלייה ומיניסטריון החוץ בלונדון להוצאת הון, לאלה, שמעונינים לעלות ארצה(155). המעטים, שבכל זאת חיסלו את הונם ורצו לעלות ארצה, העדיפו, על מנת למזער את הפסדיהם, לא להשתמש בהסדר שהושג והוציאו את הונם בדרכים עקלקלות. אחת הדרכים להוצאת הונם הייתה באמצעות מתווכים יהודים אמידים, שנותרו בלוב ושהיה להם הון, זה מכבר, במקומות שונים בעולם (בעיקר באיטליה). תמורת דמי תיווך של אחוז מסוים מן הכספים, שמסרו העולים בלוב ושהתקבלו בארצות, שמחוץ ללוב. אחד המתווכים, שהיה, אולי, האיש האמיד ביותר בלוב והיה אמין, והמפעיל העיקרי של הסדר זה, היה חואת'ו מוכאי.
בשל הקושי הרב בחיסול העסקים ומכירת הרכוש עפ"י ערכם האמיתי, ההסדר להוצאת ההון היה כרוך בהפסדים, ורבים מבעלי ההון המשיכו לראות את עתידם בלוב. בעיקר היו אלה יהודים בעלי אזרחות אירופית (עפ"י רוב איטלקית), אשר קיוו להמשיך ולהישאר בלוב, ובמקרה הגרוע לעבור לארץ, שהם נתיניה. בשל כך, רבים מבעלי ההון, שלא רצו לחסלו בתנאים גרועים, נרתעו מלעלות לארץ ולא הגישו בקשות לעלייה (ולו כאמצעי בטחון לשעת הצורך, באם לא תתאפשר ישיבתם בלוב).
באשר לעתידה המדיני של לוב והשפעתו על קצב העלייה וממדיה, ב18- במאי 1949 נכשל באו"ם הסכם בווין-ספורצה, שהיה אמור למסור את לוב לשלוש נאמנויות: פזאן, לנאמנות צרפתית, קירנייקה, לנאמנות בריטית וטריפוליטניה, לנאמנות איטלקית. כך, שלחילופין, ב21- בנובמבר 1949 הוחלט באו"ם להעניק עצמאות ללוב, לא יאוחר מיום ה1- בינואר 1952. החלטה אשר הגבירה את תחושת הדחיפות, הן אצל היהודים, בהתגברות זרם הפונים לקבלת אישורי העלייה, והן אצל האמונים על ביצוע העלייה, בהגדלת קצב שליחת אוניות העולים לארץ. אם בשנת 1949, זרם העולים היה מורכב ברובו מיהודים מפנים הארץ ומאנשים השייכים לשכבות הדלות יותר מטריפולי, הרי מאז החלטת האו"ם לעצמאותה של לוב, נכללו יהודים גם מהשכבות האמידות יותר. שכבות אמידות, אשר השתהו, קודם לכן, עקב אינטרסים כלכליים, והחלו לגלות רצון הולך וגובר לנטוש את לוב ולעלות למדינת ישראל. קצב העלייה הלך וגבר, וכבר בחודשים נובמבר 1949 עד פברואר 1950 עלו ארצה 7,360 עולים (כ15%- מסה"כ העולים, שעלו למדינת ישראל באותה עת מכל קצוות תבל). באמצעות 8 אוניות עמוסות לעייפה, אשר רדפו האחת את רעותה, ונדמה היה, שהנה הולכת ומתחסלת במהרה גולת יהודי לוב.
באותה עת של גאות בעלייה, ב26- באוקטובר 1949, הגיע לטריפולי קצין העלייה השני, ד"ר מאיר ורדי, אשר קיבל את תפקידו לאחר חפיפה של מספר שבועות עם ברוך דובדבני, שעזב את טריפולי בינואר 1950. עזיבתו של ברוך דובדבני, חתמה פרק מפואר בעלייה הגדולה מטריפולי, וכניסה למסלול של עלייה מסיבית ומאורגנת. עם הגעתו של ד"ר מאיר ורדי, החל הפרק השני של העלייה הגדולה מלוב, שגם הוא היה פרק חשוב ולא פחות מפואר, עם כל העליות והמורדות, הקשיים וההתמודדויות עימן. ורדי ראה בתפקידו זה, את התפקיד החשוב ביותר בקריירה הציבורית והממלכתית הענפה
הגאות בעלייה הגדולה מלוב, בשלהי 1949 ובראשית 1950, נבלמה מחודש מרץ 1950 והחלה האטה בעלייה, בשל קשיי הקליטה בישראל, שהלכו והתעצמו. לנוכח עלייתם של חולים ונכים רבים מלוב, הגיעו תביעות נמרצות מן הארץ, לא להעניק אשרות עלייה לחולים בטרם החלמתם. בעטיין של תביעות אלו, חלה הקפדת-יתר בבדיקות הרפואיות, האוניות החלו להגיע בקצב איטי יותר ומספר העולים, שרב החובל היה מורשה להעמיס, הצטמצם עד למאוד(156).
במרץ ובאפריל 1950, ירד קצב העלייה לפחות ממחצית מרמת השיא ובחודשים שלאחר מכן, אף לפחות מרבע. היו אף חודשים, שלא הייתה בהם עלייה מאורגנת וישירה מטריפולי כלל (ספטמבר ונובמבר 1950, וכן מרץ, מאי, יוני, ספטמבר 1951). אחד הגורמים החשובים ביותר להאטה זו בעלייה, נבע מההחלטה לרכז את מירב המאמצים במבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת גולת יהודי עיראק, בין פברואר ליוני 1951. באותה תקופה, באפריל 1951, הגיעה לטריפולי אוניה אחת בלבד ("נגבה"), שהעמיסה רק 662 עולים לחיפה.
האטה בעלייה, שגרמה למורת רוח ותסכול, ועוררה זעם רב בקרב העולים, שבאו בטענות קשות כנגד השליחים. החלה לשרור אווירה עכורה, שגרמה לסכסוכים בין בני הקהילה היהודית לבין השליחים, בעיקר מבין אלה, שלא השתייכו ל"הפועל המזרחי". שליחים, שלגבי רובם גילתה הקהילה התנגדות זה מכבר, ואף דרשה את הפסקת שליחותם והחזרתם ארצה. הקהילה דרשה, עוד קודם לכן, את סילוקו של דוד גולדין, שליח הסוכנות לענייני עליית הנוער, שהואשם בגישה מפלגתית. כמו כן, דרשה את סילוקו של ניסן שפיצר, שליח מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות, שניסה להסוות את השתייכותו המפלגתית למפא"י. ובשל פעילותו של שפיצר, לרתום את עליית הנוער בטריפולי לעלייתם וקליטתם בחבר הקבוצות, הואשם בפעילות אנטי-דתית ואף קומוניסטית. הקהילה, אף דרשה את סילוקם של שליחי "המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון", שהייתה קשורה למפ"ם, את חיים סולל ו
ההתנגדות העזה ביותר של הקהילה, הייתה לירוחם גרינפלד, איש "העובד הציוני", שהצליח, בסופו של דבר, לפתוח באוקטובר 1950 את משרד "המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון". כמו כן, הצליח להשיג גם את מינויו כנציג "המחלקה לעליית הנוער", אף שלמעשה, כבר לא פעלה משנתמעטו המועמדים לעלייה במסגרת זו. התנגדות חריפה, שבאה לידי ביטוי, בהעמדת משמרות נגדו, מניעת הדפסתן של מודעות מטעמו בעיתון המקומי "חיינו" ונאומים נגדו בבתי-הכנסת. הקהילה אף דרשה מהרבנות הראשית או משר הדתות בישראל "תעודת הכשר", שפעילותו של גרינפלד הנה תקינה מבחינה מוסרית ודתית. פנייה ברוח זו הופנתה גם למשה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, ומשה קול הגיב בחריפות רבה. התנגדות, שגרמה בסופו של דבר להפסקת שליחותו של גרינפלד, ובפברואר 1951 נאלץ לעזוב את טריפולי (הפסקת שליחות, שנבעה גם, מהעדר תקציבים לפעילותו).
אווירה עכורה זו, בעת האטת העלייה, שררה לא רק בין הקהילה לשליחים מן הזרמים החילוניים, כי אם גם בקרב השליחים עצמם. גרמה לסכסוכים חריפים בינם לבין עצמם בתוך המחלקות ובין המחלקות השונות. במיוחד בין השליחים מ"הפועל המזרחי", שהיו רוב ונשאו את עיקר המטלה בארגון ובביצוע העלייה, לבין יתר השליחים החילוניים, כמו זה, שבין ורדי לגרינפלד, שהאחרון כינה את אנשי "המזרחי": "המשפחה הקדושה"(157).
יתרה מזאת, לנוכח ההאטה והשפל בעלייה, בנובמבר 1950, ביקש קצין העלייה מאיר ורדי לשוב ארצה. אלא, שוועד הקהילה שיגר פניות רבות לארץ, לא להיענות לבקשתו של ורדי ולמנוע את החלפתו. ואכן, הבקשה לא נענתה, ורדי עצמו התרצה עם הזמן, והחליט להמשיך בתפקידו (עד סוף ספטמבר 1951), לנוכח האצתה של העלייה מחדש. עם התקרב מועד עצמאותה של לוב (לא יאוחר מה1- בינואר 1952, שאכן הוכרזה ב24- בדצמבר 1951 ונכנסה לתוקף שבוע לאחר מכן), החליטה ממשלת ישראל לחדש, ביולי 1951, את העלייה ואף להגביר את הקצב (אם כי לא בממדי השיא של 1949 וראשית 1950), לנוכח החשש להמשך העלייה החופשית מלוב העצמאית. כמו כן, התירה גם את עלייתם של חולים ונכים, שיכלו לעמוד בתלאות הדרך ובטלטולי ההפלגה (היתר, שניתן תחילה ע"י גורמי העלייה בלוב ולאחר מכן ע"י הגורמים בארץ, שהתירו את עלייתם בסופו של דבר עקב לחצים, שהפעילו החולים ובני משפחותיהם, ובן-גוריון הכריע בעד עלייתם). עד העברת הסמכויות מהמינהל הבריטי למינהל הלובי של אידריס והכרזת עצמאותה של לוב, יצאו את לוב רוב יהודיה, שהביעו את נכונותם לעלות ארצה. כולל אלו, שיצאו בשתי האוניות בחודש הראשון לעצמאותה של לוב בינואר 1952. עפ"י ההודעה לעיתונות, ב30- בינואר 1952, של יצחק רפאל, מראשית העלייה הגדולה ועד סיומה, יצאו מלוב 31,359 עולים למדינת ישראל (מספר, הכולל עולים שהגיעו דרך איטליה, שחלקם נמנים על המעפילים, שיצאו את לוב, אמנם אחרי קום המדינה, אך יצאו במחתרת לפני מתן ההיתר הבריטי, וחלקם בטרם ההפלגות הישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה, אחרי מתן ההיתר).
על מלאכת שלהי העלייה ניצחו קצין העלייה השלישי בלוב, מאיר שילון, שהגיע ללוב בשלהי ספטמבר 1951 והחליף את מאיר ורדי, חיים סולל, שליח מחלקת העלייה בסוכנות, וברוך דובדבני, שסייע בידם. דובדבני, ששב ללוב בסוף נובמבר 1951, הכין, עם חיים סולל ונציג הג'ויינט, תוכנית להמשך העלייה, גם מהמדינה הלובית העצמאית. לשם כך, ברוך דובדבני, חיים סולל ובינו חסן נפגשו עם מחמוד מונתאצר, המיועד להיות ראש ממשלתה הראשון של לוב העצמאית. בפגישה, שהייתה ידידותית, הבטיח מונטאסר את המשך העלייה הישירה של היהודים מלוב לישראל, ללא כל הפרעה(158). באותה הזדמנות, נעשו גישושים לאפשרות המשך קיום נוכחות ישראלית רשמית בלוב. נוכחות רשמית, שמדינת ישראל הייתה מעונינת בה ומאוד רצתה בזאת, על מנת, לטפל לא רק בהמשך העלייה המאורגנת, אלא גם, משיקולים כלכליים ובעיקר מדיניים, שתהווה צוהר לעולם הערבי. ואמנם, נוכחות ישראלית בלוב העצמאית התאפשרה, כנציגות מטעם מחלקת העלייה בסוכנות, אך לא מטעם ממשלת ישראל.
מהיום הראשון להגעתו ללוב (בפעם השניה), החל ברוך דובדבני, בסיועם של שגריר ישראל בבריטניה, ד"ר מרדכי אליאש ואנשי הקונגרס היהודי העולמי, לטפל בסוגיה משפטית סבוכה של שחרור אסירים יהודים(159). אסירים, שרובם נדונו לתקופות מאסר ממושכות, בשל מעורבותם בארגון ה"הגנה" ונשיאת נשק וכן שימוש בו בפרעות נובמבר 1945 ויוני 1948. בסופו של דבר, נמצא הסדר לשחרורם המיידי של רובם, ולגבי אחדים סוכם, שיירצו את יתרת מאסרם בבתי-כלא ישראליים, עם הגעתם ארצה(160). נותרו בלוב רק שלושה יהודים (חברי חוליית "החיסול והנקמה", שפעלה אחרי פרעות 1945, ונלכדה אחרי פרעות 1948), ששוחררו כאמור, מאוחר יותר, האחד בימים האחרונים של השלטון הבריטי בלוב, ושנים כאשר לוב הייתה כבר עצמאית, והוכרו ע"י מדינת-ישראל כ"אסירי ציון"(161).
עם ההחלטה על עצמאותה של לוב, החלו מגעים קדחתניים להעברת הסמכויות לממשלה הלובית העצמאית לעתיד. במסגרת זו, שבה היו אמורים לעבד גם את החוקה של המדינה הלובית החדשה, הארגונים היהודיים (בעיקר הקונגרס היהודי העולמי והוועד המייעץ של הארגונים היהודיים, שכלל את הג'ויינט, האגודה האנגלית-יהודית וכי"ח) נרתמו להגן על האינטרסים היהודיים בלוב. מוסדות יהודיים, אשר ייחסו חשיבות רבה לנושא, בהיותו תקדים חשוב גם בארצות הערביות האחרות, שטרם קיבלו את עצמאותן. מאידך, המנהיגים הלוביים הערביים, אף שלא רצו לנקוט בעמדה גלויה נגד היהודים, בגלל חששם למעמדם בעולם הערבי, במידה פחותה למנוע חיזוק נוסף של מדינת-ישראל, ובעיקר בדאגתם לכלכלתם, התעקשו לא להכליל בחוקה את חופש ההגירה. גם אם רוב יהודי לוב, שהחלו לעלות אמורים להגר מלוב, הרי מיעוטם, שנמנו עם הנותרים, הם אלו בעלי ההון והיו חיוניים ביותר לכלכלת לוב. עזיבתם, תוך כדי הוצאת רכושם, הייתה פוגעת קשות בכלכלתה של המדינה, שאך זה עתה נולדה. כל מה שהושג, הייתה הצהרתו, הסתמית משהו, של ראש ממשלת לוב העתידית, מחמוד מונתאצר, שממשלת לוב לא תעמיד קשיים בפני המשך ההגירה.
לנוכח עמדה זו, הוועד האמריקני היהודי, באמצעות שני נציגיו, שנשלחו ללוב – א. קרליקוב וא. שורקי, ומאוחר יותר הקונגרס היהודי העולמי, באמצעות מנהל מחלקתו המדינית, א"ל איסטרמן, שגם הוא נשלח ללוב, ניסו לשכנע את הקהילה היהודית, לעמוד על זכויותיהם של אלו, שיוותרו בלוב. אלא, שהקהילה היהודית בלוב, למעט מקרים בודדים של התעניינות לגורל הנותרים ודרישות נרפות לשמירה על זכויותיהם, גילתה פסיביות ואדישות. כל מעיינה, ובמיוחד של החוגים הציוניים, היה נתון לעליית היהודים עוד לפני עצמאותה של לוב, אשר ככל שזו התקרבה, גבר קצב העלייה יותר ויותר.
פסיביות ואדישות דבקו בכ800- המשפחות, שרובן בעלי הון, שראו את עתידן בלוב. כמחציתן היו בעלי אזרחות איטלקית ולמרות חששותיהן לעתיד, ראו עצמן נכללות בהסדרים שיושגו כלפי המיעוט האיטלקי הגדול. כך, לנוכח אדישות זו, הקונגרס היהודי העולמי והוועד האמריקני-יהודי ניסו לשכנע את משלחת ארצות-הברית באו"ם לנקוט ביוזמה, שתאפשר ליהודי לוב, שיוותרו בלוב העצמאית, לערער בפני האו"ם בכל מקרה של פגיעה בזכויותיהם. אולם, גם ניסיון זה עלה בתוהו, ורק כתוצאה ממגעים מאחורי הקלעים, ניאות מונתאצר להצהיר בפני הוועדה המדינית של האו"ם, על אימוץ הצהרת זכויות האדם של האו"ם מדצמבר 1948. הצהרה, שגם אם הייתה כוללנית, התקבלה בקורת רוח, הן ע"י הקונגרס היהודי העולמי והן ע"י מנהיגי יהודי לוב, בתקווה, שיהיה ניתן לנצלה במידת הצורך בעתיד.
עם הכרזת עצמאותה של לוב, הסיכומים וההסדרים עם מונטאסר, עמדו במבחן רק בחלקם. אמנם העלייה מלוב נמשכה, אולם רק לזמן מוגבל. עוד בחודש הראשון לעצמאותה בינואר 1952, יצאו שתי אוניות מטריפולי לחיפה עם 900 עולים בקירוב. אלא, בשל לחצים של העולם הערבי על לוב, לנוכח שתי תופעות של הברחת הון יהודי מלוב, והפגנת ריבונות ישראלית של הנציגים הישראלים בטריפולי, התעצמה הביקורת על ההסדרים, שסוכמו עם מותאצר: ככל, שהעמיקה מעורבותה של לוב בעולם הערבי הוגברו הלחצים עליה מכל מדינות ערב, למנוע את העלייה החופשית מלוב לישראל, שהצטיירה בעיניהם כחיזוק למדינת ישראל; הברחת ההון היהודי מלוב גרמה למורת-רוח בממשל הלובי, בהיותו מודע לנזק לכלכלת הארץ מהברחת ההון, כפי שאכן הסתבר, בצעדיה הראשונים לעצמאותה. הברחת הון, שהגבירה את הדרישות, בעקשנות הולכת וגוברת, למנוע מהיהודים האמידים ביותר, שטרם יצאו את לוב את עלייתם עם הונם ארצה, ולשלבם בבניינה של לוב העצמאית החדשה, אפילו בעל כורחם. בו זמנית, הלכו וגברו, הלכו ותכפו הביקורות בלוב עצמה וברבות ממדינות ערב, אשר התריסו, שהיהודים מוציאים עימם את שמנה וסלתה של הארץ. הם דרשו לנקוט צעדים נגד תופעה זו, כשהדרך הטובה לכך, שנראתה בעיניהם היא למנוע לחלוטין את יציאת היהודים, על ממונם, ואם יש צורך, אפילו להלאים את ממונם של היהודים; בניגוד להנחיות מירושלים, הנציגים הישראליים שנותרו בלוב, בהיותם פחות מודעים לרגישות הנושא ומתוך רגשות פטריוטיים, השתמשו בתואר "נציגות מדינת-ישראל". גם דגל ישראל המשיך להתנוסס מעל משרד העלייה בהפגנתיות (לצד הדגל הלובי) והכעיס את העוברים ושבים. לא בכדי, החלו להופיע טענות במאמרי ביקורת בעיתונות הערבית, הן המקומית והן בעולם הערבי (כמו העיתון שיצא לאור בלוב "אל-ליבי" והעיתון המצרי "אל-אהרם"(162)), שמאיר שילון הינו בעצם, קונסול ישראל בטריפולי. מה עוד, שהחלו להגיע לידיעת ממשלת לוב, ידיעות על חריגות של שילון מסמכויותיו, המוגבלות לטיפול בעולים בלבד. הידיעות היו, ששילון מעניק אשרות תיירים לישראל, שהיו גם בניגוד לחוק הלובי, שאסר כניסת יהודים לישראל, שלא למטרת עלייה(163). כך, ששהייתם של הנציגים הישראלים בלוב, הביכה, והעיקה על הממשלה הלובית, שטרם ייצבה את מעמדה הן בלוב עצמה והן בעולם הערבי. ממשלת לוב הייתה למעשה הממשלה הערבית היחידה בכל העולם הערבי, שאפשרה פעילות של ישראלים בשטחה, והתירה עלייה של יהודים למדינת ישראל באופן רשמי, ובהפלגה ישירה מנמל ערבי לנמל ישראלי. לנוכח לחצים אלו מבית ומחוץ, אחרי הפלגתה הישירה של האוניה הישראלית האחרונה מטריפולי לחיפה, באוגוסט 1952, כשעל סיפונה 269 עולים, התגבשה ההחלטה, לא לאפשר את ההפלגות הישירות של אוניות ישראליות מטריפולי לחיפה.
ההפלגה האחרונה של האוניה "קדמה" מנמל טריפולי הייתה טראומטית. ממשלת לוב הערימה קשיים רבים, העולים נבדקו בדקדקנות, ביקורת המכס הייתה קפדנית וחמורה במיוחד, כל הסחורות האסורות, שנמצאו במזוודות ובחבילות, נאסרו להעמסה על האוניה, והתעורר חשש, שתימנע יציאתם של העולים. לבסוף נמצאה פשרה, אושר לעולים לשאת רק את מטען היד, שהוצאו ממנו הכבודות האסורות להוצאה, ואפשרו את הפלגת האוניה עם העולים, רק לאחר שהמטען הכבד הורד ואוחסן במחסני הנמל. מטען, ששוחרר רק כעבור מספר חודשים, בעקבות התערבותו של הקונסול הבריטי ובעיקר מעורבותו של ציון נמני, תמורת תשלום קנס(164).
לנוכח ההחלטה לא לאפשר את כניסתן של אוניות ישראליות ללוב, היהודים, שהיו עוד נכונים לעלות ארצה, נאלצו להפליג תחילה לנמל אירופי (בעיקר באיטליה) ומשם לנמל חיפה. החלטה, אשר שמטה את הרצפה מתחת לרגליהם של שליחי העלייה, ואת ההצדקה להמשך נוכחותם ואת קיומו של משרד העלייה, אף שהמשיכו להנפיק אשרות עולים ליהודים המעטים, לעלות לישראל דרך אירופה. כך, שבנובמבר 1952 החליטה ממשלת לוב לא להאריך את אשורי השהייה של הנציגים הישראליים בלוב. בדצמבר 1952 נסגר משרד העלייה בטריפולי ובראשית ינואר 1953, מאיר שילון, קצין העלייה השלישי והאחרון וקומץ השליחים הישראלים, שנותרו בלוב, עזבו את טריפולי(165). בכך, ירד המסך על העלייה הגדולה והמפוארת מלוב, ולחיסולן של רוב קהילות יהודי לוב עתיקות היומין.
לתיאור ייחודה של העלייה הגדולה והברוכה מלוב, ראוי להביא את דבריו החמים של ברוך דובדבני, קצין העלייה הראשון בלוב, על עלייה זו(166):
"מדי דברי בעליית גולת לוב, יהמה לבי. ראיתי הרבה גלויות […] מהן עליה גלויה, ישירה, 'בעצם היום הזה' לאור השמש 'נגדה נא כל הגויים', ומהן נעלמה - בריחה - העפלה בחשכת לילה […].
ראיתי גם עליות רבות העולות במספרן מעליית יהודי לוב […]. אולם, דומני שלא אגזים אם אומר, כי כמעט לא הייתה עליית נשמה לשום עליה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב.
כל כולה נדלקה והוצתה באש הגאולה ותפעם בה המשיחיות הישראלית בכל תפארתה והודה.
ימי העליה בטריפולי – ימי משיח היו שם. חג גדול אחד, כאשר חזו נביאי-יה במרום נבואתם את עת הגאולה של קיבוץ הנידחים והאובדים מארץ אשור ומארץ מצרים.
מי לא יזכור ברטט לב העליה לאוניות העבריות שנשלחו מחיפה, עיר-חוף במדינת ישראל בהתחדשותה, לטריפולי, הנמל המוסלמי-בריטי? כיצד עלו על האוניות "עצמאות", "הרצל", "אילת", "קדמה", "גלילה", "ירושלים" וכו' רבבות יהודי לוב, על נשיהם, זקניהם ועולליהם, ודגל ישראל התכול-לבן, כחופה להם ממעל? כלום שכחנו כיצד 1500 יהודים, עדה מצטופפת באוניה "עצמאות", פורצת בשירת הים "אז ישיר משה", כשהאוניה מתנתקת מחבלי טריפולי ללב-ים, בדרכה לפדותה? שרו אלה שבספינה, ושרו אלה שבאו ללוותם בחוף, וגם השוטרים הבריטים זלגו עיניהם דמעות, ועמדו נפעמים למראה נורא-הוד זה. אף גם אם ראית מחזה זה בכל אוניה שהפליגה מנמלי טריפולי, לא גס ליבך במראה החוזר ונשנה, ומחדש חיית כל פעם עליה זו בכל ישותך. כלום נשכח כיצד "מזרה ישראל יקבצנו" – ואלפים החלו להתלקט לטריפולי מכפריהם הנידחים בלב מדבר סירט, ומרחק של מאות קילומטרים בשיירות ארוכות וספרי-תורה בראשם? הלא נזכור את הריקוד המלהיב של זקנים ונערים עם ספריהם בידיהם כאש עברו בכל כפר ועיר בדרכם לנמל טריפולי, ותהום הארץ לקולם. לא אחד ממראות נשגבים אלה העלה בדמיוני ימים-מקדם, ימי מלכות ישראל, כאשר צעדו נושאי-הביכורים למקדש 'וחליל מכה לפניהם' ואנשי הערים והכפרים בדרך יוצאים לקראתם בברכת 'בואכם לשלום', ושמחים ורוננים. אך הפעם לא נושאי ביכורים משדמות המולדת ומכרמיה היו אלה, כי אם בני גלות עתיקה מזה אלפיים שנה, עניה ומרודה, גולה וסורה, ששמעה קול שופרו של משיח, והיא שבה לקנה, לביתה, לארצה […].
עתה, כאשר באה שעת גאולת יהודי לוב, הגיח והתפרץ מתהומות הנשמה של יהודים אלה, כל המכאוב שצרו בלבבותיהם עשרות דורות רבים, כל האון והגבורה והעוצמה והמרי שהיו חבויים בחובם מזה עידן ועידנים, כל האמונה והתקווה לחזון שנשאו בנפשם ודמם בכל הזמנים, כל השמחה של 'הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה' והפכו ל
העלייה, שמראשיתה באפריל 1949 ועד שלהי 1952, מנתה כ30,400- עולים, שרובם עלו בעלייה ישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה ב42- אוניות. מהם, 42.2% היו ילדים עד גיל 14 שנה, 7.8% נערים ובחורים מגיל 14 שנה ועד גיל 19 שנה, 37% עולים בגיל הצבא והעבודה מגיל 19 שנה ועד גיל 49 שנה, ו- 13% מגיל 50 ומעלה(167). העלייה, מהווה כ- 5% מכלל העולים, שעלו למדינת-ישראל באותה עת, בעליות הגדולות מכל קצוות תבל (כאשר יהודי לוב היוו פחות משליש אחוז מכלל אוכלוסיית העולם היהודי!).
בתום העלייה הגדולה נותרו בלוב כ4,100- יהודים, שרובם נקשרו למקום בשל רכוש, נכסים, אינטרסים כלכליים והון עתק, שעליהם חלשו. ואלו עזבו את לוב טיפין-טיפין בשנות ה50- וה60- ורוב רובם, בעקבות מלחמת ששת הימים.
החינוך והפעילות הציונית תוך כדי העלייה
התמורות המתמשכות בפריסתם ודילולם של יהודי לוב, במשך העלייה הגדולה בין אפריל 1949 לבין ינואר 1952, הציבו אתגרים חדשים בהמשך קיום מערכת החינוך והפעילות הציונית במהלכה. תוך כדי העלייה, נתקלה מערכת החינוך במספר בעיות, שהיה צורך להתמודד עימן, על-מנת לצמצם את הפגיעה בחינוך ככל שניתן: המשך החינוך בכפרים ובעיירות השדה מפנים הארץ, תוך כדי פינוי היהודים לטריפולי, ומאידך, דאגה לחינוכם של בני פנים הארץ, שהתרכזו בטריפולי עד עלייתם לארץ; המשך קיום מערכת החינוך בטריפולי, ככל שהתווספו תלמידים מפנים הארץ, מחד-גיסא, וככל שטריפולי הלכה והתרוקנה והתלמידים הלכו והתמעטו, מאידך-גיסא; לשמור על איזון ויחס מספרי נאות בין מורים לתלמידים, להמשך ההוראה עד סוף העלייה; התמודדות עם פעילותם של השליחים הארצישראליים, שחדרה גם למערכת החינוך, בהקשר לזרמים שהם ייצגו.
באשר לפעילות הציונית, שגם השתלבה בנושא החינוך תוך כדי העלייה, היה צורך להתמודד עם מספר בעיות: בהמשך פעילות ציונית והכנת הנוער לקליטה והשתלבות בארץ; בריכוז הפעילות הציונית, ככל שהתנועות התדלדלו, עם עליית חבריהם ארצה ושמירת האיזון בין מדריכים לחניכים; העלאתם של צעירים במסגרת עליית הנוער; התמודדות עם פעילותם של השליחים הארצישראליים, בהקשר לזרמים שהם ייצגו והשפעתם הייתה רבה; בהמשך מתן ביטחון ואבטחתם של היהודים ושל מבצע העלייה עצמו, במסגרת ארגון ה"הגנה" בפעילותו הציונית.
פינויים של כל יהודי קירנייקה ורוב יהודי בנגזי בזמן קצר, תוך כחודש ימים בשלהי קיץ 1949, הביא לסגירתם של כל בתי-הספר הכפריים. כמו-כן, לסגירתו מרצון של בית-הספר העברי בבנגזי, והמשך לימודם של עשרות התלמידים, שנותרו במקום, התקיימו בבית-הכנסת במקום.
לעומת זאת, פינויים של כל יהודי הכפרים וערי השדה בטריפוליטניה, שנמשכה תקופה יותר ארוכה, כ4- חודשים, חייבה המשך פעילותה של מערכת החינוך תוך כדי הפינוי. כפרים ועיירות, שאוכלוסייתם היהודית חוסלה תוך זמן קצר, במשך שבועות בודדים, הביאו לסגירת בתי-הספר כמעט מיידית. בעוד שבכפרים ובעיירות, שמשך פינוי אוכלוסייתם היהודית ארך מספר חודשים, הלימודים נמשכו בכל עת הפינוי, בעיקר בבתי-הכנסת המקומיים. המורים המשיכו ללמד, גם כאשר התלמידים הלכו והתמעטו. הם היו בין האחרונים, שהתפנו עם חיסולה של אוכלוסיית היהודים הכפרית. ריכוזם של יהודי פנים הארץ בטריפולי, מי לזמן קצר עד עלייתם ומי לזמן ממושך יותר, במיוחד אלה, שנמצאו חולים והיו זקוקים לטיפולים רפואיים עד החלמתם, חייב התארגנות גם בנושא החינוך. לשם כך, חלק מהתלמידים, שהיו בריאים ועיכובם היה בשל חולים בקרב בני משפחותיהם, שולבו בבתי-הספר הקיימים, וליתרם הוחלט, מחוסר מקום, לקיים לימודים מאולתרים בחלק מבתי-הספר בטריפולי. בתנאים שלא התאימו ללימודים נאותים – בלא ציוד הוראה מתאים ובתנאי צפיפות קשים(168). לגבי התלמידים, שהם עצמם היו חולים, הוחלט לרכזם תחת מסגרת אחת בבית-הספר "פייטרו וורי", שבעיר העתיקה, אשר חולקו לכיתות עפ"י סוג המחלה והרמה הלימודית. זאת, על-מנת לאפשר לתת להם טיפול רפואי נאות, תוך כדי ביקורת רפואית צמודה (שהייתה גם בבית-הספר של כי"ח), ומתן ארוחות משופרות (במסגרת הארוחות, שסופקו במרבית בתי-הספר) לחיזוקם והתאוששותם המהירה של החולים. את מימון ההוצאות בחינוך (כולל שכרם של המורים וכל המתלווה, ציוד, ספרים, הזנה וביגוד לתלמידים) נטל על עצמו הג'ויינט.
על-מנת למנוע שליחת פעוטות לגני-הילדים הנוצריים (לצד גן-הילדים של כי"ח, שבו היו 450 תלמידים), הוקם בנובמבר 1950 ע"י "המזרחי" גן-הילדים "השחר", שבו חינכו בנות ממשפחות השליחים של "המזרחי" בטריפולי. חינוך זה , ניתן לילדי פנים הארץ במשך כל התקופה עד עלייתם ארצה. אולם, בשל תחושת הארעיות, תלמידים רבים נעדרו מן הלימודים והתעוררו קשיים בשמירת רמת לימודים נאותה. על-מנת להמריץ ולעודד את ההורים להקפיד על נוכחותם וביקור התלמידים בבתי-הספר, הותנתה קבלת אישורי העלייה בהצגת כרטיסי הרשמה של ילדיהם לבית-הספר.
באשר למערכת החינוך לבני טריפולי בתקופת העלייה הגדולה, יש להעיר, שעם בואם של בני יהודי פנים הארץ, נפל עליה עומס נוסף בשילוב חלקם במערכת הקיימת. אולם, ככל שהתרוקנו בתי-הספר, התעוררו בעיות באחזקת בתי-הספר ושמירת איזון נאות בין מורים לתלמידים. כמו רוב יהודי לוב, ששאפו לעלות במהרה לארץ-ישראל, גם המורים שאפו למהר ולעלות. עד מהרה חל דילול של מורים והופר האיזון בין תלמידים ומורים, לשם כך הייתה פנייה למורים לעכב את עלייתם ולהתאימה לקצב עליית תלמידיהם. אמנם חלק מהמורים, שלא רצו לפגוע בתלמידים, נענו לפנייה זו ועלו עם אחרוני תלמידיהם, אולם למרות זאת נוצר מחסור במורים. על-מנת למלא מחסור זה במורים, ולו חלקית, השליחים הארצישראליים בניהולו של זלמן בוגטין, איש "המזרחי", ערכו סמינר מיוחד והשתלמויות ל60- מורים חדשים חסרי ניסיון. גם המרצים והמדריכים היו מקרב השליחים עצמם, ששהו במקום (כמו מאיר ורדי, שבזמן השפל בעלייה גילה פעילות רבה בחיים התרבותיים בטריפולי ופעל רבות בקרב בני הנוער היהודי; אליהו וכסברג, מנהל לשכת עליית הנוער ואשתו מרים ועוד). מרצים ומדריכים, שקיבלו חיזוק מבעלי תפקידים, שהגיעו במסגרת עבודתם ללוב, או שבאו לביקור באותה עת (כמו צבי הר-זהב, מראשי המוסד לעלייה ב' וחברת "שוהם", שהגיע לטריפולי בקשר להפלגות הישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה, ויונה כהן, עיתונאי מן "הצופה", שהגיע לטריפולי מטעם עיתונו). הקמת הסמינר ועריכת השתלמויות שיפרו כמובן את רמתם של המורים(169), אפשרו חינוך עפ"י המתכונת של בתי-הספר בארץ, שסייע לתלמידים להשתלב בלימודים במהירות עם עלייתם בארץ. סמינר והשתלמויות, שכמובן שיפרו את האיזון בין מורים לתלמידים, משנותרו ברובם מרצונם בלוב, ועזבו רק עפ"י האפשרויות ובהדרגה, במסגרת קצב העלייה. פעמים רבות יחד עם תלמידיהם, המורים המשיכו ללמדם גם במחנות העולים בישראל. אחד התחומים, שאליו נרתמו השליחים ושהשקיעו בו מאמצים רבים, במיוחד בתקופות השפל אשר כרסם בעלייה ונוצר הפנאי לכך, היה בהמשך הקניית השפה העברית והתודעה היהודית הארצישראלית, שהשתתפו בה גם מחנכים מקומיים. לשם כך, נפתחו מספר קורסי ערב לעברית, אשר כללו גם לימודי היסטוריה יהודית, ידיעת הארץ (מולדת) ומקצועות יהודיים. בראשית 1951 נפתח מועדון ערב – "תלמוד תורה לילי" – לנערים ונערות כהכנה לעלייה, ב"תלמוד תורה" ביוזמת מנהלו גבריאל ארביב. בו למדו 450 תלמידים ותלמידות עברית, ציונות, ידיעת הארץ (מולדת), היסטוריה יהודית ושירה עברית(170).
במסגרת עליית הנוער, במיוחד בתקופתו של אליהו וכסברג (גבע), הוקם מחנה הכשרה לאלפי הנערים והנערות (ביניהם יתומים רבים), שנרשמו בלשכת עליית הנוער עם פתיחתה, אשר פעל בבית-הספר "פייטרו וורי" ואחר כך ב"תלמוד תורה". מחנה הכשרה, ששהתה בו בכל פעם, קבוצה של כ200- בני נוער, אשר היו מועמדים לעלייה הקרובה באותה עת (כאשר היתומים הועמדו בראש התור). בנוסף ללימודיהם הכלליים, עברו בני הנוער הכשרה מיוחדת, חברתית, חינוכית, היגיינית, הגברה בלימודי עברית ומקצועות יהודיים-עבריים וכן הכרת הארץ ואורחותיה (בעיקר לבני הנוער האמידים, שהצטרפו במשך הזמן ומניינם הלך וגדל. הם שלטו פחות בעברית ובמקצועות היהודיים-עבריים, מאחר שעד הצטרפותם, למדו בבתי-ספר איטלקיים וקיבלו מעט מאוד שיעורי השלמה עבריים-יהודיים. ובדרך-כלל קובצו במסגרת של קבוצת לימוד נפרדת).
על-מנת, שלא תיפגע המשך פעילותם החינוכית-חברתית גם בארץ ושלא ייחשפו להשפעות שליליות, היו הפעילים המקומיים מעונינים, שקבוצות בני הנוער יעלו עם מדריכים למוסדות עליית הנוער הדתיים מקובצים באותה קבוצה. אף-על-פי שאלפי בני הנוער נרשמו, לא עלו כי אם כ800- נערים במסגרת עליית הנוער. לאחר ההתלהבות הראשונית, נרתעו הורים רבים מלנתק את ילדיהם מבית-ספרם ולשלחם למחנה הכשרה. בשל מיעוטם של מוסדות עליית הנוער הדתיים שהתמלאו, הורים לא מעטים חששו, שילדיהם יגיעו למוסדות לא דתיים ושמא ייחשפו לחילוניות. אחד הפתרונות למיעוטם של מוסדות עליית הנוער הדתיים שהתמלאו, היה בהקמת מוסד נוער לילדי לוב בסג'רה. להקמת המוסד, פעל ברוך דובדבני, בהתרימו לכך את אחד מעשירי יהודי איטליה, אסטורי מאיר, שהמשיך לתחזקו והמוסד נקרא על שם אביו, סלי מאיר.
לא כל משפחות בני הנוער הנרשמים, היו מוכנות לשגר את ילדיהן בנפרד (היו מקרים של נערים בני אמידים אשר עלו ארצה במסגרת עליית הנוער בנפרד מהוריהם, וההורים נותרו בלוב ועלו בתקופה מאוחרת אחריהם. לפעמים מאוד מאוחרת רק עם חיסולה של שארית גולת לוב, עם התלקחות מלחמת ששת הימים). למרות זאת, נמשכו המאמצים לקיום עליית הנוער, שבאו לידי ביטוי גם בביקורם בטריפולי, של משה חזני, יו"ר המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" וראש הוועדה לעליית הנוער הדתי ושל נפתלי בר-גיורא (שהיה שליח בלוב בשנות ה40-), מהאגף הדתי במחלקת הנוער בסוכנות. בביקוריהם, הם בחנו את נושא תנועות הנוער והמועמדים לעלייה במסגרתה. הם הדגישו את חשיבותה של העלייה המאורגנת והטיפו לה, כמו גם העמקת החינוך בקרב בני הנוער (הם גם בחנו את האפשרות להקמת מושבים חדשים בארץ ע"י בני לוב). אולם, יותר ויותר התמעטו המועמדים לעלייה במסגרת עליית הנוער, שהלכה ודעכה, כך שמחלקת עליית הנוער בירושלים נאלצה להחליט להפסיק את פעילותה של הלשכה בטריפולי, וביוני 1950 היא נסגרה.
היותם של יהודי לוב, רובם ככולם, דתיים-מסורתיים והעובדה ששליחי מחלקת העלייה וכן כמה מן השליחים האחרים היו אנשי "המזרחי", השפיעו וחוללו תמורות על המבנה הארגוני של התנועות הציוניות במהלך העלייה הגדולה. כבר בשנת 1949, כל תנועות הנוער הציוניות (למעט "מכבי") החליטו להתמזג ולהתאחד סביב "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים" לתנועה אחידה בשם "איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא", סניף בתנועת "בני עקיבא" העולמית, שמרכזה בארץ-ישראל, ובכך להשתייך ל"הפועל המזרחי". תנועה זו, המשיכה את פעילותה העברית-ציונית, במשך כל תקופת העלייה הגדולה. במסגרתה ניתנו גם שיעורי עברית לחברים והרצאות בנושאים שונים להכשרת הלבבות לעלייה לארץ. היא הוציאה לאור כתב-עת, שאימץ את השם "חיינו" (בנוסף לעיתונים, כתבי-עת ושבועונים לנוער, שהגיעו מארץ-ישראל, שהייתה להם גם השפעה פוליטית).
גם תנועות הנוער סבלו תוך כדי העלייה מאותו חוסר איזון נאות בין מדריכים לחניכים. חברי תנועות הנוער הציוניות ובמיוחד המדריכים שבהם, היו הראשונים בראש התור, ששאפו לעלות למדינת-ישראל מהר ככל האפשר. רבים מהם נמנו עם אותם בני נוער, שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער בנפרד מהוריהם, בשל עיכובים, שחלו בעליית בני משפחתם. הם, שהתחנכו על ברכי הציונות, אצה להם הדרך להגשים את שאיפתם וכמיהתם לציון. לא תמיד הובא בחשבון, אותו איזון עדין בין מדריכים לחניכים. לפיכך, על מנת לשפר את רמתם של המדריכים בסוף 1949, נפתח סמינר מיוחד למדריכים, שנטלו בו חלק שלושים מדריכים ומדריכות (כאשר על צוות ההוראה נמנו גם קציני העלייה ברוך דובדבני וד"ר מאיר ורדי וכן העיתונאי יונה כהן מ"הצופה"). הסמינר נמשך שבעה שבועות, שבהם הושם דגש על לימודי העברית, הכרת הארץ, היסטוריה של עם ישראל ולימוד השירים העבריים הארצישראליים החדשים. רבים מבוגרי הסמינר, המשיכו במקצוע ההוראה גם בארץ.
תפקיד נוסף, שהוטל על בוגרי וחברי התנועה הציונית בטריפולי, ואשר השתייכו לארגון ה"הגנה", היה לתת אבטחה וביטחון במשך כל תקופת העלייה. הגנה, הן לאוניות האיטלקיות והישראליות, שנשאו את דגל ישראל, בשעת עגינתן בנמל טריפולי עד הפלגתן לכוון נמל חיפה, והן למוסדות היהודיים והאוכלוסייה היהודית, שהכינה עצמה לעלייה בכל מקומות ריכוזיהם. הם אלו, אשר ממש נותרו האחרונים לעלייה למדינת ישראל, בטרם עצמאותה של לוב הערבית.
