העידן העות'מאני נחלק לשלוש תקופות משנה: התקופה העות'מאנית הראשונה (1551-1711), התקופה הקראמנלית (1711-1835) והתקופה העות'מאנית השניה (1835-1911).
יהודי לוב בתקופה העות'מאנית הראשונה (1711 – 1551)
תקופה, שבה טריפוליטניה הופכת לוולאיית, תחת מרותו של ה"שער העליון" בקושטא באמצעות פחוות עם כיבושה ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551 (בימי סולמאן המפואר, ע"י שני המצביאים סנאן פאשא ומוחמד דראגוט פאשא המתמנה לפחה הראשון של טריפוליטניה). היהודים בלוב כמו כל נתיניה היהודים של האימפריה העות'מאנית המוסלמית, היו ד'ימים – בני חסות עפ"י "חוקי עומר" תמורת הג'זיה – מס גולגולת.
הקהילות היהודיות בלוב מתחילות להתגבש ולהתפתח, ולקבל את צביונן, וכבר בראשיתה חלה בהן התאוששות רבת משמעות:
- משפחות רבות, שברחו לפנים הארץ בשל רדיפות הספרדים והמלטזים, החלו לחזור לטריפולי ולערים הגדולות במישור החוף (למרות זאת נותרו עדיין יהודים בקרב הערבים בפנים הארץ, שהיחסים ביניהם היו של מרקנטיזם - עבד יהודי הנתון לחסותו של האדון המוסלמי).
- מתחדשת הגירת יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל ומליוורנו ("הגוארנים") לערי לוב ותורמים להתפתחותן של הקהילות היהודיות בלוב.
- מתהדק הקשר בין הקהילה היהודית בטריפולי לקהילות היהודיות בערי השדה של לוב בכלל ועיירות טריפוליטניה בפרט.
- חלה התאוששות כלכלית, בשל הרחבת המסחר עם הקיסרות העות'מאנית ותנועה של סוחרים וסחורות גם בלוב. היהודים במקום משתלבים בחיי מסחר אלו, ובתחומים מסוימים היו אף המובילים והיוזמים במסחר עם אירופה ובעיקר עם איטליה ובמסחר הטרנס-סהרי לאפריקה. ההתאוששות הייתה איטית והשיקום הכלכלי התפרס על פני שנים. זאת בשל המצב המדיני המעורער בלוב, שהיה מלווה במהומות ומרידות. ימי צוקה, כמו ימי המרד של המהדי יחיא בן-יחיא בשנת 1589, שבו נפגעו יהודים רבים שהיו בסכנה של שמד. לוב אף סבלה מניסיונות פלישה מהחוץ, בעיקר על רקע היותם של ערי החוף מסתור לשודדי-ים וטריפולי מרכז סחר לאניות השדודות ונוסעיהן לעבדים. אחת הפלישות הידועות בתקופה זו, הייתה פלישתו של אברהים אשריף שר צבאו של ביי תוניסיה (1705 – 1704)(21), על רקע שוד של אחת מאניותיו, שנשאה אליו מנחות ממושל מצרים. פלישה, שנשאה בחובה סכנה רבה גם ליהודים, ויום הדיפתה של הפלישה ומיגור צבאו של אברהים אשריף, שבו נטלו היהודים חלק חשוב, הפך ליום חג ליהודי לוב - "פורים אשריף". אשר מציינים אותו בכל שנה (עד היום) בכ"ג בטבת, שבו אין קוראים תחנון ובשבת שלפני כן קוראים את הפיוט "מי כמוך", פרי עטו של ר' שבתאי טייאר, המתאר את המאורע, את נס הנסיגה הפתאומית ואת הניצחון הגדול.
- יהודים רבים נוטלים חלק בשירות הדיפלומטי, חלקם נמנים עם המהגרים החדשים ללוב ונושאים את אזרחות ארצות מוצאם, וחלקם רוכשים אזרחות אירופית ע"י מינוים כמתווכים מדיניים ודיפלומטיים. דבר המסייע להם בעת החלת הסדר הקפיטולציות במאה ה16-, ונהנים מחסות דיפלומטית מן המדינות, שהם נתיניהן ואיפשר להם לשלוח את ידם במסחר עם מדינותיהם.
- חלה התעוררות רוחנית ודתית, אשר התחוללה עם הגעתו של ר'
בתקופת שהייתו בלוב, כותב ר'
- חלה התאוששות מסוימת בחינוך, יותר ויותר יהודים, במיוחד אלו, שמצבם הכלכלי השתפר, שלחו את בניהם ללימודי דת פרטיים. הם מסרו את בניהם לרבנים, שהקנו להם לימודי קודש – תפילות, קריאת פרשת השבוע, הפטרה וכו', ולתלמידים המצטיינים יותר – משנה, תלמוד, מדרשים, זוהר וכו', מהם צמח גרעין של דיינים ורבנים. אולם, רוב הילדים בני העניים, כמעט ולא למדו כלל ונכנסו למעגל העבודה, לסייע לפרנסת משפחותיהם עוד בגיל צעיר. רק לקראת הגעת ילדים אלו לגיל בר-מצווה, היו מרכזים אותם אצל רב מתנדב, שהקנה להם את הידע המינימלי לקיום הפולחן הדתי היהודי - תפילה, הנחת תפילין ועלייה לתורה. לעומת זאת, הבנות בכל השכבות, לא למדו כלל ולא ידעו קרוא וכתוב.
- החלו להתגבש הקהילות היהודיות והנהלותיהן – הנהירה החפוזה של יהודים לעיר הבירה טריפולי, הביאה לצמיחת הרובע היהודי (ה"חארה"). "חארה" אשר השרתה תחושת בטחון בהיותה מוקפת חומה וקרובה למרכז השלטוני, שהגן עליהם מהתנכלויות של האספסוף, אפשרה את קיום הפולחן הדתי ומידה מסוימת של אוטונומיה יהודית. אולם, בשל ההגירה החפוזה והבלתי מתוכננת ל"חארה", הצפיפות הייתה רבה והתנאים הסניטריים היו ירודים, הדלות פשתה במקום וצמח קיטוב חברתי עמוק. המענה לשיפור מצב חברתי זה, היה ביסוד קהילות יהודיות חדשות בצמתים מסחריים משניים. חלקן קרובות לבירה וחלקן רחוקות מאד, כאשר רובן התפרשו במישור החוף, הן בשל ערי הנמל שאפשרו את המסחר עם אירופה והן בשל החשש מפלישות הבדווים מן המדבר. למרות זאת, היו שהעזו והקימו קהילות יהודיות בפנים הארץ, בצמתים מסחריים חשובים ובאזורים חקלאיים פוריים.
עם ייסוד הקהילות היהודיות החלו להתגבש גם הנהלות הקהילות, אשר בראשם עמד המנהיג, שנקרא שיך אל-יהוד או קאיד (נשיא היהודים). מנהיג הקהילה היה אחד מפרנסי ועשירי הקהילה והווה את החוליה המקשרת עם השלטונות. לצדו של הקאיד פעל וועד קהילה, כאשר בקהילות הגדולות הוועד מנה שבעה חברים ונקרא "שבעת טובי העיר". וועד קהילה, שנהנה ממעמד אוטונומי מסוים, היה אחראי על גביית המסים לשלטונות ולקיום המוסדות הקהילתיים. מוסדות כמו: "חברת קדישא", "עזרת אביונים", "בית-הדין", "מושב זקנים", "מוהר הבתולות", "מחלקת הכשרות", ומאוחר יותר "עזרת נשים" ו"ביקור חולים" וכו'. עם התגברות פעילות שודדי הים הקימה הקהילה אגודת "פדיון שבויים", הקצתה כספים רבים לפדיונם וכל יהודי, שנשבה נפדה מייד (לא פעם עוד לפני שבני המשפחה ידעו על שבייתו). לצד הקאיד בטריפולי התמסד תפקיד הרב הראשי לכל יהודי לוב, שכונה "הרב הכולל", והיה לסמכות הרוחנית והדתית העליונה.
- אפיזודה מעניינת, שהתרחשה באותה עת בלוב, הייתה חדירת השבתאות בקרב היהודים, עם הגעתו של
יהודי לוב בתקופה הקראמנלית (1835 – 1711)
בשנים אלו שלטה בלוב, שושלת של בני קראמנלי משנת 1835, שושלת מורשתית של שליטים אוטונומיים מקומיים, אשר הכירו רק להלכה ב"שער העליון" בקושטא, שהעניק להם את תואר הפאשה בדרג הגבוה ביותר - "שלושה זנבות סוס"(23).
העשורים הראשונים של התקופה, בימי שלטונם של הפאשה הראשון אחמד קראמנלי ובנו, התאפיינו בהשלטת סדר, שלום יחסי, שגשוג ופיתוח הארץ. טריפולי נקבעה בירת כל לוב (ולא רק של טריפוליטניה), תוך כדי הידוק הקשר עם קירנייקה, שהקראמנלים בעצם סיפחו לשלטונם הישיר. בתקופה זו, מתחילה להתגבש ישות יהודית לובית נפרדת, שאינה קשורה עוד עם יהודי תוניסיה, ששתיהן היו בעצם תחת השלטון העות'מאני. למרות זאת, ממשיכים להתקיים יחסי גומלין מסויימים, בין יהודי לוב ליהודי תוניסיה (ובעיקר עם יהודי ג'רבה).
היהודים, שהיו נאמנים לשלטונות נהנו ממדיניות סובלנית כלפיהם ויצאו נשכרים מהמצב המדיני החדש. השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר, הן עם ארצות אירופה והן עם ארצות אפריקה הטרנס-סהריות. נוסדו קהילות יהודיות נוספות בצמתים מסחריים קיימים ובצמתים חדשים ובשווקים אזוריים, שהפכו לעיירות שדה. האוכלוסייה היהודית שגשגה וגדלה עם המשך הגירת יהודים מאיטליה ללוב, ומאוחר יותר גם מתוניסיה ומאלג'יריה, בשל מהומות בתוניס בשנת 1756 ובאלג'יר בשנת 1805 (אף שחלקם, בשוך המהומות, שבו לארצם ולוב הייתה להם רק "מקלט לילה" עד יעבור זעם). הגירה, אשר הפרתה את האוכלוסייה היהודית המקומית, ופתחה בפניה קשרים מסחריים נוספים.
בדור השלישי של השושלת הקראמנלית בשלהי שלטונו של עלי פאשה (1754 – 1793), התחוללו מאבקי שלטון בתוך בני משפחת קראמנלי(24). מאבקים, שגרמו לנסיגה כלכלית, לאי יציבות מדינית ופוליטית ומלחמות אחים, אליהן נקלעו היהודים בעל כורחם. יהודים רבים נפגעו, הן בשל מלחמות האחים בהיותם באחד הצדדים, שנקלעו אליהם, והן בשל פריקת עול של אספסוף ערבים, בעיקר בערי השדה, שניצלו את הזדמנות המהומות להתנכל לשכניהם היהודים.
מלחמות האחים בתוך משפחת קראמנלי, נוצלו ע"י עלי בורגול הקורסאר הרודן של אלג'יריה, שכבש את טריפולי בשנת 1793 והשליט בה משטר אימים(25). בעקבות כבוש זה, נפגעה כל אוכלוסיית העיר, כולל הנתינים הזרים ובעיקר היהודים. עלי בורגול עשק וחמס את רכושם, ביצע מעשי אכזריות, ואנס את היהודים לחלל את השבת ומועדיהם. הוא הוציא להורג בעינויים קשים ובשריפה על כל התנגדות למשטרו או חשד להתקוממות נגדו, וביניהם נמנו שלושה יהודים, שנחשדו באי נאמנות לשלטונו.
בעת צרה וצוקה זו, בני קראמנלי השכילו להשלים ביניהם ובסיועם של חמודה, הביי של תוניסיה, שנזעק לעזרה, והאוכלוסייה המקומית (כולל היהודים), שהתארגנה בהתנגדותה למשטר, הצליחו למגר את עלי בורגול, שנאלץ להימלט מטריפולי. יום כניסת בני קראמנלי לעיר טריפולי הבירה בכ"ט בטבת שנת התקנ"ה (1795), נקבע ליום חג ליהודי לוב – "פורים בורגול". מועד אשר מציינים אותו בכל שנה (עד היום), שבו אין קוראים תחנון ובשבת לפני כן קוראים את הפיוט "מי כמוך". פיוט המתאר את סבלות בני העיר והיהודים תחת שלטון האימים של בורגול, מיגורו ונסיגתו, וכניסתם של בני קראמנלי לעיר. הפיוט "מי כמוך", היה פרי עטו של ר' אברהם כלפון, מנהיג הקהילה היהודית, שבנו דוד היה מקורבנות הגזירות של בורגול ונשרף חיים.
יש לציין, שהתקופה הקראמנלית, במסורת היהודית הלובית, הייתה תקופה שלווה יחסית. אולם, השושלת לא שלטה על כל ארץ לוב רחבת הידיים, אזורים רבים מרוחקים בפנים הארץ היו נתונים לחסדם של שבטים ניידים ושיכים עצמאיים של מסדרים דתיים (בעיקר מרבוטים). בשל כך, חלק מהיהודים, שהיו תחת חסותם של שבטים אלו, חלו עליהם יחסי מרקנטיזם – עבד יהודי הנתון לחסד אדונו המוסלמי, ולא פעם היו גם התנכלויות קשות כלפיהם בלא שהשלטון המרכזי יכול להגן עליהם.
יהודי לוב בתקופה העות'מאנית השניה (1911 – 1835)
תקופה, שבה לוב (טריפוליטניה וקירנייקה) הופכת שוב לוולאיית, תחת שליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים מפחד הצרפתים, שכבשו את אלג'יריה (1830), ומחשש משלטונו הנועז של מוחמד עלי במצרים (1848-1805), מנצלים את מלחמת האחים בתוך בני משפחת קראמנלי, מסלקים אותם מן השלטון ושולטים בלוב ישירות בשנית משנת 1835 ועד שנת 1911, באמצעות פחוות.
לנוכח אי היציבות המדינית, שהתאפיינה בשלהי התקופה הקראמנלית, הייתה רווחה מסוימת במצב היהודים בראשית התקופה העות'מאנית השניה, ובהמשך חלו תמורות במצבם ובמעמדם:
- שליטתם של הפחות העות'מאנים על מרחבים גדולים יותר בלוב, שיפרה את מצב היהודים, שהיו נתונים קודם לכן תחת חסדיהם של שבטים ערבים עצמאיים. אף שלא פסקו לגמרי ההתנכלויות ליהודים, במיוחד באזורים המרוחקים מהמרכז השלטוני, הייתה להם לפחות האפשרות להתלונן בפני השלטונות על התנכלויות אלו כאשר נתמלאה הסאה. היהודים יכלו להתלונן גם בפני "השער העליון" בקושטא, נגד שרירות ליבם של הפחות.
- בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב (שהייתה גלות פוליטית מכובדת לרובם), לא התאפשר להם להכיר את תנאי הארץ והלשון המקומית, ולכן נזקקו למזכירים ומתווכים. תפקיד, שמלאו היהודים, ומעמדם השתפר בשל כך. שיפור, שבא לידי ביטוי גם בשל התגברות השפעתם של הקונסולים הזרים, שהפעילו לחצים על הפחות והסולטנים בצינורות הדיפלומטיים, באמצעות שגריריהם בקושטא.
- בתקופה זו, הייתה הגירה מוגברת של יהודים מיישובי השדה לערים הגדולות ובמיוחד לטריפולי. הגירה, שהתרחבה לעיירות החדשות שהוקמו או התחדשו זה לא מכבר ונתייסדו קהילות יהודיות חדשות, שיכלו לצפות להגנת השלטון המרכזי ולחילות המצב הכפופים אליו.
- מצבם הכלכלי של היהודים השתפר, ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות. יותר ויותר יהודים עסקו במסחר, שהתפתח הן זה הפנימי והן זה הבינלאומי, ככל שהמעצמות האירופיות במיוחד איטליה הרחיבו את המסחר עם לוב. יותר ויותר יהודים, שעזבו את עבודת השדה, הפכו לאומנים ובעלי מלאכה במקצועות השונים (נפחות, פחחות, נחושתאות, בדילאות, סנדלרות, נגרות, חרטות, תווית חוטי צמר וכו') כאשר בחלק מהענפים הייתה להם בלעדיות, כמו: הטבעת המטבעות, הצורפות והחייטות. לרוכלים היהודים הייתה עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות במרחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד במרחבי לוב, וקיבלו אף כינויים עפ"י זמן העדרם מן הבית, כמו "טואף אז'מעא" (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), "טואף אשהאר" (שנעדר מן הבית במשך חודש), ומרחיקי הנדוד שבו לבתיהם כל שישה חודשים, מתקופת חגים אחת למשניה.
חדירת ההשפעה האיטלקית ללוב, הביאה לא רק את ניצני המודרניזציה כי אם גם שגשוג בתחום הכלכלי, בעיקר בתחום הפיננסי עם פתיחת סניפי הבנק של "בנקו די-רומא" בטריפולי ובבנגזי, שרוב פקידיו ולקוחותיו היו יהודים.
- התבססו האוטונומיה היהודית ומוסד המנהיגות היהודית הקהילתית. הנהגת הרפורמות (תנזימאת') בצווים (פירמאנים) ב1839- וב1856-(26) (אשר קיבלו גושפנקא חוקית ע"י ה"ארדי" הקיסרי במרץ 1865), העניקו ליהודים ערבויות ואוטונומיה יהודית, ולקאיד גושפנקא חוקית והשתתפות במועצת המחוז בטריפולי. מ1842- הייתה העדפה, שהקאיד יהיה איש משכיל, ומאז הומלצו לתפקיד זה אנשי דת (שקודם לכן עסקו בעניינים רוחניים בלבד). ב1874- מונו רבנים ראשיים בלוב (שהובאו מחוץ ללוב, מארץ-ישראל או מקושטא)(27), כאשר הראשון היה
- חלה התפתחות משמעותית בתחום החינוך, שהחלה עם יסוד בית-ספר איטלקי-יהודי לבנים ע"י ג'נטו פאג'י(29) בשנת 1876. בכך נפרץ מעגל החינוך היהודי מסורתי, ובעקבותיו, עם יסוד בית-ספר איטלקי-יהודי
לנוכח חדירה זו של האיטלקים במערכת החינוך, העות'מאנים התירו ליהודים משנת 1881 ללמוד במוסדות החינוך הממשלתיים, כולל בתי-ספר ערב בחינם. בנוסף לכך, כי"ח הקימה רשת חינוך, שראשיתה יסוד בית-ספר למלאכה לבנות בשנת 1890.
לאור התפתחות זו במערכת החינוך, הקהילה היהודית בטריפולי ייסדה את בית-הספר "יגדיל תורה"(30) ב"דאר אסרוסי", שפתח את שעריו בשנת 1893.
- בשלהי התקופה העות'מאנית, נוצר קשר ראשוני בין הקהילות היהודיות בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל. כבר בשנת 1896(31) , הרצל מעודד את יהודי לוב לפעילות ציונית. יהודים מלוב נענים לאתגר, ואנו עדים לשליחת מכתבים להרצל (ראה נספחים), כמו: מכתבו של העו"ד ברבי באוגוסט 1900, שממנו ניתן ללמוד על הפצת חוזרים של התנועה הציונית בקרב יהודי לוב; מכתבו של יעקב סופר בפברואר 1901, שממנו משתמע, שממשיכים להגיע ללוב חוזרים של התנועה הציונית ובטריפולי הייתה סוכנות של התנועה הציונית העולמית, שקישרה בין התנועה ליהודי לוב; מכתבו של יעקב תשובה מבנגזי בספטמבר 1903, שממנו אנו למדים, ששימעה של התנועה הגיע גם לבנגזי, ויש נכונות להקים סניפים בקירנייקה להפצת רעיונותיה, כפי שבאה לידי ביטוי גם במכתבו השני של יעקב תשובה ביוני 1904.
קשר ראשוני, שאין אנו עדים להתפתחותו, כנראה בשל מותו של הרצל ו"ימי קטנות", שעברו על התנועה הציונית. אולם, קשר זה מהווה את זריעת הנבט הראשון לצמיחתה, מאוחר יותר, של תנועה ציונית גדולה, פורחת ומשגשגת, לאחר כיבושה של לוב ע"י האיטלקים.
באותה תקופה, במסגרת איתור מקומות כתחליפים זמניים לישוב יהודים בארץ-ישראל, יחד עם בדיקת "תוכנית אוגנדה", פנה הרצל למלך איטליה, ויקטור עימנואל השלישי, לבדיקת אפשרות של ישוב יהודים ממזרח אירופה בקירנייקה. בדיקה נוספת לאיתור מקומות חלופיים זמניים לארץ-ישראל בלוב, ערך נחום סלושץ מטעמם של הטריטוריאליסטים בתנועה הציונית בהנהגת ישראל זנגוויל (יט"א). סלושץ ניהל מספר שיחות עם הפחה של טריפוליטניה רג'יב פאשא, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה בטריפוליטניה. רג'יב פאשא קיבל באהדה את הרעיון, והומלץ לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור הג'בל ובאזור מסיללאת'ה. סלושץ ניהל מספר שיחות גם עם יועצם של הסנוסים מנצור אל-קחלי, לאפשרות התיישבות יהודים מרוסיה גם בקירנייקה, גם מנצור אל-קחלי קיבל באהדה את הרעיון. סלושץ היה בדעה, שרג'יב פאשא כמו גם מנצור אל-קחלי, ראו בהתיישבות יהודית מאירופה מחסום בפני התביעות האיטלקיות על לוב.
- בתקופה העות'מאנית השניה, למרות השלטון הנוח כלפי היהודים בד"כ, נתגלעו מספר חילוקי דעות עם הפחות בטריפולי במספר נושאים:
בנושא "כופר הגיוס"(32), שבתחילה שולם מרצון, למרות היותה של טריפולי עיר עם חומה ולא חלה עליה החובה בתשלום זה. אולם, בשל העלאתו של תשלום "כופר הגיוס" לסכומים גבוהים מאד היה מרי של ממש לאי תשלומו, עד שאכן הוקטן ושב למימדיו הקודמים; ובנושא גיוס יהודים לצבא התורכי עפ"י החוקה, כאשר עלו "התורכים הצעירים" לשלטון בשנת 1908, וכל תושבי האימפריה היו לנתינים תורכים שווי-זכויות. חובת הגיוס(33) של כל צעיר מגיל 20 עוררה התמרמרות, חשש ופחד הן לגורל הבנים והן לסכנת התנתקותם של צעירים מעמם ולאי שמירת הדת היהודית. אולם חשש זה היה במידה רבה לשווא. ליהודים, שגויסו לצבא, ניתן לקיים את דתם וסופק להם אוכל כשר. הבחורים היהודים עשו חיל בצבא התורכי, וחלקם אף נשלחו לקורס קצינים והצלחתם הייתה רבה.
