הקהילות היהודיות בלוב, נמנו עם הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בפזורה היהודית בתפוצות. עפ"י המסורת אצל יהודי לוב ואף סברות היסטוריות, המסתמכות גם על מקורות מקראיים ותלמודיים, ראשיתן של הקהילות היהודיות בלוב, עוד בראשית ההתיישבות הפיניקית בחופי צפון אפריקה, בימי שלמה המלך, במאה העשירית לפנה"ס. לפי מסורות המאחרות אחרי ראשית ההתיישבות הפיניקית, ראשיתן של הקהילות היהודיות בלוב אחרי גלות אשור (במאה השמינית לפנה"ס) או גלות בבל (במאה השישית לפנה"ס). ידיעות וודאיות לקיומם של קהילות יהודיות בלוב, אנו מוצאים בקיריני, במסגרת הקולוניזציה שיזמו התלמיים (במאה השלישית לפנה"ס). ישוב יהודי, שפרח במשך התקופה ההלניסטית, במיוחד בתקופה החשמונאית (במאה השניה לפנה"ס) ובראשית התקופה הרומית בקירנייקה (במאה הראשונה לפנה"ס). קירנייקה, שחוברה לטריפוליטניה, שעברה תחת שליטה רומית אחרי המלחמה הפונית השלישית (במאה השניה לפנה"ס), וכל לוב הייתה למושבה רומית משגשגת.
למאורעות ביהודה, במאה הראשונה לספירה – הגעת הסיקריקים לקיריני, חורבן הבית והעברת גולים ללוב, היו השלכות על הקהילות היהודיות בלוב. הקהילות גדלו והתפשטו על מרחבים גדולים יותר, מחד גיסא, והמיטו אסון, בהמשך, בעקבות מרד התפוצות (117-115 לספירה), מאידך גיסא. דיכוי מרד התפוצות הביא לחורבנו של הישוב היהודי בקירנייקה, שהפך למרכז זעיר, ולהגירת יהודים מערבה, שמצאו מפלט אצל השבטים הברברים. הגירה, שהביאה לייהוד שבטים ברברים ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית.
לוב עברה כיבושים לרוב וכל כיבוש נשא בחובו תמורות בחיי היהודים, שהטביעו את חותמם על גורלם, שהשתלב בקורותיו של כל כיבוש. בכך, קורות יהודי לוב הוו נדבך חשוב ובלתי נפרד בדברי ימיה של לוב. היהודים משתלבים באדמיניסטרציה הוונדלית (במאה החמישית) ומהווים משענת איתנה לשלטונם ומאידך סובלים מרדיפות ושמד בתקופה הביזנטית (במאה השישית), המאלצת את היהודים, שוב, למצוא מפלט אצל השבטים הברברים. גם בתקופה הערבית (החל מהמאה השביעית), גורלם של היהודים השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, הן בימי פריחה ושגשוג והן בימי דחק וסכנה, אף שהיו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט הנמנה על הד'ימה. הקהילות היהודיות, כולל אלו שנתייסדו בתקופה זו, נהנו מהפריחה הכלכלית, במשלוח ידם במסחר הימי והיבשתי. אך היו גם הנפגעים ביותר בפשיטות השבטים הבדווים (במאה ה11-) ופלישת המואחדון (במאה ה12-).
תקופה נוספת, קשה במיוחד, שעברה על יהודי לוב, הייתה התקופה הספרדית והמלטזית (במאה ה16-). תקופה, שבה היהודים היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס, וחלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית.
בעידן העות'מאני בלוב (החל מהמאה ה16-), הנחלק לשלוש תקופות משנה, קורות העתים הטביעו את חותמם על חיי היהודים. בתקופה העות'מאנית הראשונה (1711-1551), הקהילות היהודיות מתחילות להתגבש ולקבל את אפיונן וצביונן. הקהילות והנהלותיהן מתגבשות ומופרות ע"י גולים מספרד, חלה התאוששות כלכלית ובעיקר רוחנית-דתית עם הגעתו של ר' שמעון לביא. שגשוג, הנמשך גם בתקופה הקראמנלית (1835-1711), למרות מלחמות האחים בקרב בני השושלת הקראמנלית והתעצמות השוד הימי, שבעקבותיהם היו פלישות ופעולות תגמול. בתקופה העות'מאנית השניה (1911-1835), מתבססות הקהילות היהודיות והאוטונומיה שלהן, במיוחד לאחר הנהגת הרפורמות - הת'נזימאת. כמו כן, הורגשה רווחה בבטחון האישי, במצב הכלכלי, בחיי הרוח והדת ובתחום החינוך. אך גם נתגלעו חילוקי דעות עם השלטונות העות'מאניים, בשאלת כופר הגיוס וגיוס יהודים לצבא התורכי, והחמור יותר, בשלהי התקופה הייתה הרעה ביחסים בין היהודים לערבים. תופעה נוספת שהתרחשה בשלהי התקופה העות'מאנית, נוצר הקשר הראשוני בין יהודים בלוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל.
העידן הקולוניאלי האירופאי, הנחלק לשתי תקופות – התקופה האיטלקית (1943-1911) והתקופה הבריטית (1951-1943), היה העידן המשמעותי ביותר בחיי היהודים וקורותיהם. לצד התמורות החיוביות, עם כניסתה של לוב לעידן המודרנה והקידמה ליהודים בתחום הבטחוני, הכלכלי, החינוכי והחברתי, מצאו עצמם היהודים, בתחומים שונים, בין הפטיש של המעצמה האירופית השלטת, לבין הסדן של האוכלוסייה הערבית המוסלמית המקומית.
בתקופה האיטלקית, השתחררה לוב, הלכה למעשה, מכבלי ימי הביניים, נוסדו מוסדות ושרותים מודרניים וחלה התפתחות כלכלית, אשר מהם נהנו גם היהודים, שבחייהם חלו תמורות מרחיקי לכת, שבאו לידי ביטוי: במעמדם המשפטי (מד'ימי לאזרחות איטלקית-לובית מוגבלת); בקביעת האוטונומיה היהודית והסדריה, כולל ההגבלות שהוטלו עליה (סמכויות בית-הדין וכפיית רב איטלקי); בשיפור מעמדם הכלכלי; בקידום החינוך (כולל החינוך התורני והעברי); באורחות חיים חברתיים אירופאיים; בהדוק הקשרים עם יהודי איטליה; בהקמת תנועה ציונית עניפה.
לאחר דיכוי המרד הערבי ע"י השלטון הפשיסטי של מוסוליני, החריף יחס השלטון האיטלקי ליהודי לוב, החל מראשית שנות ה30-. העננה, שהחלה לעבור על יהודי לוב, בהחלת "חוקי השבת", בישרה את ימי האופל הצפויים בימי מלחה"ע השניה. גם אם נקבל את הדעה האיטלקית, ש"חוקי השבת" היו מן הטעם של עקרון "טובת המדינה", וניתן להאשימם רק בחוסר רגישות לחשיבות השבת לקהילה מסורתית זו, הרי אין לנקותם מן הפעולות שנקטו בהמשך: הכרזת מוסוליני על עצמו כ"מגן האיסלם", בהעדפת הערבים גם על חשבון היהודים; עידוד האנטישמיות כהוראה מלמעלה, עם הצטרפות איטליה למדינות הציר; החלת "חוקי הגזע", למרות היותם תוצאה של כניעה ללחצים גרמניים ואכיפתם הייתה איטית וחלקית.
הצטרפות איטליה למלחה"ע השניה, הבליטה, ביתר שאת, את יחסם הקשה של השלטונות האיטלקיים ליהודי לוב. מלבד הפגיעות הישירות שסבלו היהודים (כמו גם ערבים כאיטלקים), בהמצאותם בשדה המערכה, בהיות לוב אחת מזירות המלחמה (במיוחד יהודי קירנייקה, שהיו בליבה של החזית המזרחית של לוב), פגיעתם הייתה החמורה ביותר.
נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", ככל שמצבה של איטליה התדרדר בזירה המלחמתית, ואף התווספו להם תקנות מחמירות: גיוס הגברים היהודים בגילאי 45-18 לעבודות כפייה, למען המאמץ המלחמתי. עם זאת, אף שהיו התנאים במחנות הכפייה קשים, לא הייתה התעמרות מכוונת ביהודים והתאפשרו שמירת השבת וקיום הפולחן הדתי (הדבר מבליט את ההבדל בין האיטלקים לגרמנים ביחס ליהודים במחנות הכפייה); גירוש היהודים נתיני מדינות העימות, מלוב, הנתינים הצרפתים לתוניסיה והנתינים הבריטים לאיטליה. אלה שגורשו לתוניסיה, הייתה להם אחדות גורל עם אחיהם בתוניסיה. למרות היות רבים מהם במחנות הסגר בתנאים קשים, לא הייתה התעמרות כלפיהם עד הכיבוש הגרמני הישיר של תוניסיה. רק אז מצבם הורע, במיוחד עם גיוסם (יחד עם אחיהם מתוניסיה) למחנות הכפייה הגרמניים ומהם נמנו על היהודים, שנפצעו ונהרגו בהפצצות בנות הברית על תוניסיה. לעומתם, אלה שגורשו לאיטליה, גורלם היה חמור יותר, אף שמצבם היה סביר יחסית, כל עוד היו נתונים תחת שלטון איטלקי, גם אם חלקם נלקחו למחנות כפייה בקו החזית. אולם מצבם החמיר, כאשר איטליה עברה תחת שלטון גרמני ישיר, וחלקם הועברו למחנות הריכוז באינסברוק-רייכנאו ובברגן-בלזן; העברת רוב יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו. פעולה חמורה, שהייתה בה עקירה משורש, חיים בתנאים קשים וכמעט רבע מהעצורים ניספו במחנה. עם זאת, העובדה שהמחנה היה בפיקוד איטלקי, למרות מפקדי המחנה הנוקשים, יחסם והתעללותם בעצורים, אין להשוותו למחנות הריכוז הגרמניים. עבודות הכפייה לא היו בהיקף רחב ואספקת המזון לא הותנתה בכך. הורשה לקהילת טריפולי לשלוח מזון וסיוע, התאפשרו קיום המצוות והפולחן הדתי, שמירת השבת והכשרות. גם מותם של 562 יהודים במחנה, עם כל החומרה שבדבר, היו בגלל תנאי המעצר הקשים ולא תוצאה של מדיניות מכוונת.
מכאן, למרות הפורענויות הרבות שהיו מנת חלקם של יהודי לוב בתקופת מלחה"ע השניה, והסכנות שריחפו מעל ראשיהם, הם היו בכל זאת בני-מזל, יחסית, הודות לארבע סיבות: היותם תחת שלטון איטלקי ולא גרמני; שחרורה של לוב ע"י הבריטים במועד יחסית מוקדם של מלחה"ע השניה; מפגשם עם החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי המשחרר; ליכודם הפנימי ורגשות הסולידריות, שהפגינו במהלך המלחמה.
בניגוד לגרמנים ואפילו ביחס האיטלקים ליהודי איטליה, אכיפתם של "חוקי הגזע" היו חלקיים ואיטיים, והיחס ליהודים התדרדר רק כאשר הלך והורע מצבה של איטליה במלחמה. בלא שתהיה אותה להיטות בהתנכלויות, שאפיינה את הגרמנים. וכאשר יחסם של האיטלקים הגיע לנקודת מפנה מסוכנת, שיכלה להוביל ליחס מקביל לזה של הגרמנים ליהודים, לוב שוחררה ע"י הבריטים. השחרור הגואל, קטע תהליך, שהיה על מסלול המוביל להחלת "הפתרון הסופי". המפגש המרגש עם החיילים הארצישראליים, עודד את יהודי לוב בעת של חוסר אונים ויאוש, זקף את קומתם, הווה מקור גאווה ועידוד בתקופה של אופל וצוקה. מאידך, המפגש עבור החיילים הארצישראליים, היה התגשמות מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה והווה מניע, שהאיץ את ההתנדבות. מכל מקום, המפגש היה חשוב ביותר ובעל השלכות מרחיקי לכת ליהודי לוב, הן בימי המלחמה והן לאחריה, כאשר סיועם, היה מן הגורמים להתאוששותן של הקהילות היהודיות (בעיקר זו של קירנייקה). רגש הסולידריות והעזרה ההדדית, שכל ישראל ערבים זה לזה, בין יהודי לוב, דווקא בשעת מבחן בשעות הקשות, הקלו להתגבר על מוראות המלחמה ולאחריה (בעת פקודה, בהגנה ובההעפלה לאחר פרעות נובמבר 1945).
למאורעות המלחמה הייתה השפעה חזקה על יהודי לוב. רבים מן היהודים, שהוקסמו מן התרבות המערבית בתקופה האיטלקית, התאכזבו והרגישו נבגדים. מוראות המלחמה, תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי, והמפגש עם החיילים הארצישראליים, שהעצים את הפעילות הציונית וחיזק את הקשר עם ארץ-ישראל, היטה את הכף לדרך שהציעה הציונות והיו כאלה, שפנו אף לציונות המגשימה. חשיפת הערבים לתעמולה הנאצית ולתעמולה הלאומנית הערבית, הביאה לצמיחה לאומית ערבית, שעלתה על מסלול המאבק לעצמאותה של לוב. שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, שחשו שותפות גורל בזמן המלחמה, פנו לכוונים נפרדים, כאשר כל צד חיזק את הזהות הלאומית הנפרדת שלו. החלה הפרה באיזון העדין ביחסים בין הצדדים, ששיאה, פרעות נובמבר 1945. הפרעות ותוצאותיהן החמורות, בפגיעתם בנפש ובבטחון האישי ואובדן האמון בשלטון הבריטי, ביכולתו להגן עליהם, בפגיעתם הכלכלית, בהתערערות הדו-קיום עם הערבים, במיוחד לאור התגברות הלאומנות הלובית והמאבק לעצמאות, כאשר גם היהודים, מתוך גישה פרגמאטית, מצאו עצמם מעורבים בו, הוכיחו ליהודי לוב כי מקומם, לא עוד בגלות ויש לעצב את גורלם בארצם, ארץ-ישראל.
תהליך זה, ראשיתו בתנועה העברית וההתעניינות בציונות, שניצניה בשלהי התקופה העות'מאנית, ע"י יוזמה אישית של משכילים המודעים למתרחש בעולם היהודי ויצרו את הקשר הראשוני עם מרכז התנועה הציונית. אעפ"י שאז, פעולות החייאת התנועה העברית, כאחד המרכיבים בתחייה הלאומית, היו רופפות ומצומצמות בראשית התקופה האיטלקית, התנועה העברית הייתה קשורה באופן הדוק בפעילות הציונית, עם כל המהמורות שעברו עליה. כל עוד הייתה הפעילות הציונית קשורה במאבקים הפוליטיים הפנים-קהילתיים, השגיה היו מצומצמים. עלייה זו על הדרך הפוליטית של התנועה הציונית בלוב, הייתה בבחינת אלמנט מעכב ואיבוד זמן יקר של שנות פעילות ציונית קונסטרוקטיבית, שיכלו להוביל להשגים מרשימים, כבר בתחילת הדרך. לכן, הדרך הפוליטית נראית לנו, אם לא מוטעית לחלוטין מיסודה, הרי שהייתה לפחות טרם זמנה. למרות הכוונות הטובות של אותם צעירים אידיאליסטים, לפעול למען בני הקהילה, לדעתנו זה היה משגה. בשל חוסר נסיונם הפוליטי, לא לקחו בחשבון, אותם צעירים נלהבים, מספר גורמים חשובים, הן פנים-קהילתיים והן חיצוניים גלובליים, בסיטואציה שבה הקהילה נתונה. עלינו לזכור, שהקהילה היהודית טרם הייתה בשלה לקלוט רעיונות דמוקראטיים ולהיות נתונה במאבק חברתי, בשלב כה מוקדם של תמורות, שהחלו להתחולל בה. במקום להעמיק את האידיאלים הציוניים, שהחלו לחדור יותר ויותר בקרב בני הקהילה, נקטו במדיניות של הצבת קיטובים וניגודים בצורה חריפה. לפעמים, אף במידה רבה של הגזמה, עם אותן נעימות, שדה-פיליצ'ה מכנה אותן "דמאגוגיה מהסוג הסוציאליסטי"(211), שהיו זרות ליהודי טריפולי. במקום לבחור בדרך הפוליטית, היה עליהם לבחור בדרך של עבודה קשה בקרב בני הקהילה והנהגתה כאחד, להציג את צידקת דרכם ויתרונותיה, בהכשרת לבבות ההמונים ובשכנוע הנהגת הקהילה, בלא שתרגיש מאויימת. כך הייתה מבצרת את אחדותה של הקהילה, שכה הייתה נחוצה, בעידן זה של תמורות. כמו כן, יש לזכור את מצב הענינים הגלובאליים. הציונים היו צריכים להיות בעלי ראיה ריאליסטית ומפוכחת יותר. להיות יותר רגישים להשפעת פעילותם, הן על מרקם היחסים העדין עם האוכלוסייה הערבית, והן למצב השלטונות האיטלקיים, לנוכח המרד הערבי ונסיונות ייצוב שלטונם. האיטלקים לא ששו לפוליטיזאצייה ציונית, בוודאי הדבר נכון, עם עליית הפשיסטים לשלטון, שלא נטו לסבול פעילות לאומית פוליטית ענפה מידי, למעט זו האיטלקית, הציונות יכלה ליצור בעיה של נאמנות כפולה וסתירה ברגשות הפטריוטיים. מכל מקום, כאשר נעדרו הסממנים הפוליטיים בתנועה הציונית, היו השגיה רבים וממושכים, עד כדי כך, שהפכו לחלק מהמימסד.
הצלחתה של התנועה הציונית בתקופה האיטלקית, הן בטריפוליטניה והן בקירנייקה, בשנות ה30-, באה לידי ביטוי, לא רק בהישגים בפעילות הציונית ובתחיית התנועה העברית, כי אם גם בהתמודדות בצוק-העתים, שבו היו נתונים יהודי לוב בשלהי תקופת השלטון האיטלקי, ועם פרוץ מלחה"ע השניה. רגשי הסולידריות שהובילו בוגרי וחניכי התנועה הציונית, עמדו ליהודי לוב, חישלו אותם לעמוד בתלאות מחנות הריכוז באירופה ובג'אדו, במחנות הכפייה, בהגליות, בגירושים ובכל מאורעות המלחמה וספיחיה, ואף לאחריה בתקופה הבריטית.
אם מוראות מלחה"ע השניה, התחזקות הלאומנות הערבית הלובית בתקופה הבריטית, ופרעות 1945 והשלכותיהן, כולל הקמת ארגון הגנה מחתרתי ומאומן, שהוכיח את עצמו בפרעות 1948, הביאו את יהודי לוב לחשבון נפש, הרי ההחלטה לעקור משורש ולעזוב את לוב לארץ-ישראל דווקא, יש לזקוף לזכות הפעילות הציונית. כאשר רוב בני הקהילה, בעידודם של החיילים והשליחים הארצישראליים, הגיעו למסקנה זו, הפכו, הפעילות הציונית והתנועה העברית, לזרם המרכזי בחיי הקהילה. החינוך, ברובו, דמה יותר ויותר לזה בארץ-ישראל והדרך שהציעה הציונות, הלכה וחדרה בתודעת היהודים, ואין תימה, שהתגברה השאיפה לעלייה לארץ-ישראל ונפלה ההחלטה להוציא אותה לפועל מייד. אולם, מכיוון שלא ניתן היה לבצעה בשלב זה, בגלל המדיניות הבריטית, שמנעה את יציאת יהודי לוב, כשם שמנעה את כניסתם לארץ-ישראל, יצאה אל הפועל רק ההעפלה הבלתי-לגאלית. הצעירים והאמיצים יותר, שאצה להם הדרך, חירפו נפשם ובסתר ובמחתרת, ובנתיבות עקלקלות העפילו לארץ, באופן בלתי-לגאלי. העפלה, שהתבצעה דרך מצרים בסיוע החיילים הארצישראליים, דרך הים, לאיטליה ודרך המדבריות, לתוניסיה. סך המעפילים הבלתי-לגאליים הגיע לכ3,500- מעפילים, המהווים כ10%- מכלל יהודי לוב, תופעה מרנינה, שאין לה אח וריע בכל קהילות ישראל על כל תפוצותיו. העפלה, שהוותה פרוזדור לעלייה הגדולה והברוכה של יהודי לוב, שהחלה באפריל 1949.
עם בוא שעת הגאולה, פרצו בכל עוזם האמונה והתקווה, העוצמה והאון והפכו לגל אדיר של התעוררות והתלהבות של רצון ולהט כביר. רוב יהודי לוב, בנכונות שהיה בה מעין החלטה לאומית "בנערינו ובזקנינו נלך", נטשו את מושבותיהם ושמו קץ למחזור חיים בן אלפי שנים בגולה. עלייה, שנתקלה בתחילה בקשיים, אך כאשר המוסדות בארץ נטלו את היוזמה, התבצעה העלייה ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה. על היקפה של העלייה השפיעו, כושר אמצעי התובלה לישראל וכושר הקליטה בארץ, מחד גיסא והדאגה לרכוש והרצון לא להשאיר מאחור בן משפחה חולה, מאידך גיסא.
ברצוננו לציין, למרות הבנתנו את הקשיים האובייקטיביים, שאכן הייתה נתונה בהן מדינת-ישראל, שזה עתה יצאה לאור העולם ומאות אלפים התדפקו על שעריה, מלינים אנו על אטימות הלב, שהפגינו חלק מקברניטי המדינה. זאת, לנוכח ההוראה להקטין את הקצב במהלך העלייה, שהוגבר רק כאשר התקרב מועד עצמאותה של לוב, ולמנוע עלייתם של החולים הבודדים, שעיכבו עלייתן של משפחות שלמות(212), אשר נטשו את מקום מגוריהם ומקור פרנסתם, עמדו על צרורותיהם הדלים ונותרו בחוסר כל, מתוסכלים ומיואשים. לעומת זאת, ברצוננו לציין לשבח את השליחים הארצישראליים, האמונים על העלייה מלוב. הם עשו כל אשר לאל ידם לסייע, לחצו לזרז את העלייה, גילו הבנה רבה יותר ולעיתים העלימו עין מהנחיות העיכוב, שהונחתו מן הארץ. הם הפעילו תחבולות שונות לקידום העלייה, בהבנתם את חומרת המצב וגודל השעה, וחשו את משק כנפי ההיסטוריה. לעומתם, חלק מקברניטי הארץ, עם כל ההבנה, שניתן לגייס לקשיים, שהיו אכן נתונים בהם, כאילו אזניהם היו אטומות או לפחות לא נתנו את דעתם דיים. לא פעם, הם גילו קהות חושים ואטימות לב, הגובלים בארוגנטיות, כלפי יהודי ארצות האיסלם, שהובילו לכדי ניכור גם כאשר סכנת חיים ריחפה מעל ראשיהם. לא השכילו תמיד לראות את הפוטנציאל הטמון ביהודים אלה, על אף נחיתותם ומצבם הירוד בהיותם במדינות מוסלמיות וערביות נחשלות. מכל מקום, בסופו של דבר, עפ"י הכרעתו של דוד בן-גוריון, כל המעוניינים לעלות מלוב, כ30,000- עולים, עלו לארץ עד קיץ 1952, וביחד עם המעפילים, הוו כ90%- מכלל יהודי לוב.
המפגשים של יהודי לוב עם החיילים והשליחים הארצישראליים, היו בבחינת הכנה למציאות המפלגתית הישראלית. בתחילה, בשל פעילותם החשאית של החיילים והשליחים, חשיפתם של יהודי לוב לפוליטיקה הישראלית, הייתה מזערית והשפיעה רק על מתי-מעט מן הפעילים הבכירים. זאת, כפי שבאה לידי ביטוי בהתקרבות של בודדים לקיבוץ המאוחד, אף שהקפידו לשמור על מסורתם, וביתר שאת בהתקרבות לקיבוץ הדתי, בהכשרות החקלאיות והעירונית של חברי התנועה הציונית, בעת העפלתם לארץ. אולם, בעת העלייה הגדולה, כל עוד השליחים, שלא נמנו על תנועת "המזרחי", פעלו תוך כיבוד רגשותיהם ואמונתם של יהודי לוב, הצליחו לשתול רעיונותיהם בחלק מיהודי לוב. אך כאשר נחשפו, התלכדו הגורמים המסורתיים בלוב ובישראל למנוע מהפך בקהילה. למרות חשיפתם של יהודי לוב לתמורות וחלקם ספגו השפעות מודרניות, אירופאיות וציוניות, הקפידו, שלא יתנגשו התמורות ברעיונות המודרניים, עם אמונתם ומסורתם רבת השנים. אולם, מיזוג זה של מסורת ותמורה, אמנם אפיין חלק מיהודי לוב, אך הרבים יותר, לא היו מודעים למציאות המפלגתית הישראלית. הפעילות התנועתית של שליחי העלייה, שנמנו עם "המזרחי", אף שהייתה ברוכה והתאימה ליהודי לוב המסורתיים, בדיעבד אנו בדעה, שמן הדין היה, לאפשר ולו מעט פלורליזם. זאת, על מנת להראות את האורחות האמיתיים בארץ, שהיו טראומה לעולים רבים, לאור המציאות שנתקלו בה עם עלייתם ארצה, וכמו כן, לאפשר את חופש הבחירה, בבוא העת עם עלייתם.
הנותרים בלוב הערבית העצמאית, אחרי העלייה הגדולה, שרכוש עתק שעליו חלשו, קשר אותם למקום, נהנו בתחילה מתנאים תקינים ויחס סביר. אולם, ככל שהעמיקה לוב את מעורבותה בעולם הערבי, השתנתה לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים. שיפור מסוים במצב היהודים בעקבות גילויי הנפט, לא האריך ימים. עם פרוץ מלחמת ששת-הימים, הערבים פורעים שוב ביהודי לוב. לנוכח הפרעות, רוב רובם של היהודים הנותרים עזבו את לוב, מחציתם עלו למדינת-ישראל ומחציתם השתקעו באיטליה.
ההפיכה של מעמאר קד'אפי, בראשון בספטמבר 1969, היו בלוב כ300- יהודים, אשר נעו בין איטליה ללוב על מנת לחסל את עסקיהם. רובם, לאחר שעברו התעמרות והטרדות, עזבו את לוב, כמאה הנותרים הלכו והתמעטו, וכיום נותרה אשה זקנה בלבד. גם בעיית הרכוש וההון העתק, שהותירו היהודים בלוב "נפתרה" – הרכוש הרב שהותירו היהודים, הועבר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.
היהודים מלוב, שהשתקעו באיטליה, השתלבו, בסופו של דבר, בקרב הקהילות היהודיות באיטליה ואילו היהודים מלוב, שעלו לארץ-ישראל, נקלטו היטב והשתלבו בהוויה הישראלית ובכל תחומי החיים בארץ.
