יהודי לוב לדורותיהם, אשר עלו לארץ-ישראל, נקלטו בישוב היהודי בארץ בצורה טובה. גם אלו שהגיעו לארץ עוד בעליות הראשונות מלוב, בשנות ה20- וה30- של המאה ה20- ובהעפלה הבלתי-לגאלית בתקופת מלחה"ע השניה ולאחריה, במיוחד אחרי פרעות נובמבר 1945 ועד ראשית העלייה הגדולה מלוב, נקלטו במהירות והשתלבו בישוב של טרם המדינה. הם נמנו עם הלוחמים ב"הגנה", במחתרות ובמלחמת השחרור, ואף היו בהם מן הנופלים במערכות ישראל.
העולים הראשונים של שנות ה30- הקימו, עם בואם לארץ, שתי שכונות על טהרת יהודי לוב, "שכונת בנגזי" בבני-ברק ו"שכונת מונטיפיורי" בתל-אביב, ועוד מספר משפחות, שנקלטו ב"שכונת גפן" ברמת-גן. שכונות, שבהן השתכנו רוב העולים מלוב, שהגיעו לארץ עד פרוץ מלחה"ע השניה, ומניינם נע בין 500 לבין 1,000 עולים. בחורים רבים משכונות אלה נמנו עם לוחמי "האצ"ל דווקא, ובבתיהם רחשה פעילות מחתרתית ענפה(208).
המעפילים, שהגיעו לארץ והיו אמורים להיקלט בתנועה הקיבוצית, לא צלחו במשימתם זו. הכישלון הצורב ביותר היה של גרעין "ביכורים", שחבריו הצטרפו בשנת 1946, לחמשת החברים הראשונים שנקלטו כבר בשנת 1944, בקיבוץ שדה-אליהו של "הקיבוץ הדתי" (קיבוצו של השליח בר-גיורא). הגרעין פוצל וחציו הועבר לעין הנצי"ב, ושוב הקבוצה שהגיעה לעין הנצי"ב פוצלה וחלק מחבריה נשלחו לנחלת יהודה. בסופו של דבר, קשיי קליטה של החלוצים, שלא הוכנו בצורה ראויה לחיי קיבוץ, מחד-גיסא, וחוסר פתיחות ורגישות ואולי ניכור והתנשאות של חברי "הקיבוץ הדתי", מאידך-גיסא, הובילו להתפוררות גרעין "ביכורים". התפוררות זו, עוררה מורת רוח בקרב הפעילים הציוניים בלוב, שבאו בטענות הן לחברי הגרעין באשמת בגידה ברעיון, והן ל"קיבוץ הדתי" באופן קליטת הגרעין. תוצאת כשלון זה הרפתה את ידי חברי "החלוץ" בלוב, ועבר זמן עד להתאוששותו, מאידך חיזקה את ידיהם של חברי "החלוץ", חסידי "הקיבוץ המאוחד"(209). אולם גם חסידי "הקיבוץ המאוחד" לא רוו נחת בקליטתם בארץ. קבוצת מעפילים מקרבם, שנקלטה בקיבוץ
אלפי הנערים, שאמורים היו לעלות במסגרת עליית הנוער מלוב, כאמור, רצו להיקלט במוסדות עליית הנוער הדתיים בלבד. אולם בגלל מיעוטם של מוסדות אלה, שהיו מלאים עד אפס מקום, הצטמצם מספר הנערים, שעלו במסגרת עליית הנוער לכ800- נערים בלבד. חלקם נקלטו במקומות שונים, כמו קבוצת יבנה, כפר הנוער הדתי ובקיבוץ שדה אליהו וחלקם, מאוחר יותר, נקלטו במוסד הנוער לילדי לוב בסג'רה. קליטה, שנתקלה בקשיים, ונערים רבים עזבו את מוסדות עליית הנוער בטרם עת.
קליטתם של העולים מלוב, שהגיעו למדינת-ישראל בעלייה הגדולה החל מאפריל 1949, הייתה קלה יחסית והתאקלמותם מהירה. למרות שרובם שוכנו במעברות העולים בתנאים קשים, הרי שאמונתם בעתיד טוב יותר, הביאה לכך שהסתגלו במהירות, נרתמו בחדוות העשייה במדינה הצעירה, עשו חיל וראו פרי בעמלם. הם גילו חריצות ויוזמה, נמנו על הראשונים מבין העולים, באתור ובמציאת מקומות עבודה וביציאה מהמעברות במהירות האפשרית.
העולים מלוב השתלבו בכל תחומי החיים בארץ: בהתיישבות החקלאית, הקימו 18 מושבים, על טהרת יהודי לוב; במערכת החינוך, רבים מהם בשל השכלתם היהודית והכללית, ושליטתם בשפה העברית היו למורים, מחנכים, מפקחים ומנהלי מוסדות חינוך; בצבא, בכל שרשרת הפיקוד והדרגות בחילות השונים; בבניין, רבים מהם הצטיינו והפכו ברבות הימים קבלנים מובילים; בייצור, בתעשייה, במסחר ובתיירות, רבים מהם הפכו ליצרנים, תעשיינים, בעלי מפעלים וסוחרים גדולים, תיירנים ובעלי בתי-מלון; בפקידות, בבנקאות ובניהול; בפוליטיקה, בעיקר במגזר המוניציפאלי וההסתדרותי; ולימים השתלבו במדע, ברפואה ובחיי הרוח, ורבים מהם נשאו במשרות בכירות. בדרך-כלל, גילו יהודי לוב יכולת הסתגלות מהירה, נקלטו בצורה טובה בארץ, מצאו תעסוקה נאותה, רכשו דיור מתאים, ורבים מהם השתדכו בנישואים מעורבים באחוז גבוה יחסית עם בני עדות אחרות. אין תימה ולא בכדי, הם מהווים את אחת האבנים היפות המשובצות בפסיפס של עם ישראל המפואר והמתחדש במולדתו.
בחקר הגורמים להשתלבותם המהירה והקלה יחסית של יהודי לוב בארץ, אנו מוצאים מספר סיבות חשובות שסייעו בכך, שחלקן היו ייחודיות להם:
א. כושר הסתגלות גבוה ויכולת התאמה טובה. זאת, הודות לשינוי החברתי שעברו עוד בלוב בתקופה הקולוניאלית והשתלבותם במודרנה. בהיותם מיעוט בתוך חברה שולטת מתקדמת, עם רצון להנות ממנעמיה, סיגלו גישה חיובית לממסד ולחברה השלטת, בלא התבטלות עצמית ולא מתוך יחס ביטול כלפי תרבות המוצא שלהם, הם ידעו לשמור על תרבותם ולהתאימה לתקופה המודרנית. שינוי חברתי זה בלוב, היווה חוליה מקשרת לשינוי החברתי שלהם במדינת-ישראל ויצר תנאים נוחים להסתגלותם כקבוצת מיעוט לקבוצה הדומיננטית בישראל ורצון להשתלב ולהתמזג. יכולת זו של השתלבות בחברה הישראלית תוך פיתוח יחס חיובי כלפי הקבוצה הדומיננטית, התבטא ביחס קונסטרוקטיבי כלפי הממסד והחברה בארץ, וביחס גמיש לנורמות חדשות. זאת, בלא להתנכר לתרבותם, בה הם גאים וכלפיה יש להם יחס חיובי מאד: בשמירת הדת, ע"י רובם ככולם, הרואים בה מקור לאחוד עם ישראל; בקיום מסורתם, שבעיניהם הייתה תמה ויפה; בשמירת המסגרת המשפחתית, גם הרחבה יותר, עם קשרים טובים; בקדושת המשפחה, כבוד אב ואם, וחוסר כל רצון להתנתק מתרבות המוצא שהביאו עימם.
ב. עמידה במצבים קשים, ונטיה לעזרה הדדית בעת צוקה, הודות לעמידתם בפני תהפוכות הגורל שעברו עליהם בלוב, עם חקיקת "חוקי השבת", החלת "חוקי הגזע", מוראות מלחה"ע השניה, פרעות ורדיפות, בהתאם למסורת "ישראל ערבין זה לזה". עמידה איתנה זו, והיכולת שלהם לעמוד בשינויים המתחוללים במהירות וניתן לומר, באחת, חישלה את יהודי לוב לעמוד בחבלי הקליטה, לעבור את ימי המעברות בקלות יחסית. בהיותם מודעים לקשיים של ראשית המדינה, לא באו בדרישות ובתביעות והסתפקו במועט, וכאשר מאן-דהו נקלע לקשיים, ששו לסייע לו, גם אם האפשרויות שעמדו לרשותם היו מעטות ודלות.
ג. החינוך היהודי-עברי-ציוני וידיעת השפה העברית. הודות לחינוך זה, שספגו היהודים, עוד בהיותם בלוב ושליטתם בשפה העברית, עוד בטרם עלייתם ארצה, הייתה להם גישה חיובית למדינה ופתחה בפניהם את הנתיב להשתלבות מהירה. החינוך הציוני בלוב יצר תחושה של קשר אמיץ למדינת-ישראל, אליה כה נכספו. כל חובה התקבלה בהבנה, כמו הראיה החיובית שלהם לשרות הצבאי, שהיה מבחינת זכות וכבוד ולא רק חובה. המפגש עם החיילים והשליחים הארצישראליים בלוב, והחינוך העברי במתכונת הארצישראלית, פתחו בפניהם צוהר מסוים למתרחש בארץ, אף שהחילוניות, שנתקלו בה בארץ, הייתה הלם עבורם. ידיעת השפה העברית סייעה לרבים להשתלב במהירות בתחומי תעסוקה שונים, בעיקר במערכת החינוך.
ד. מקומות ההתיישבות בארץ. כמחצית היהודים מלוב (52%), התיישבו בגוש דן, חלק נכבד נוסף, באזור נתניה וחדרה (שמא, נמשכו במיוחד לאזור בסביבת הים, שהזכיר להם את נופי ילדותם בשפלת החוף בלוב, או לערים מרכזיות, כפי שהיו בטריפולי ובבנגזי), וכרבע מהם באזורים מרוחקים יותר, אשקלון (שוב ליד הים), באר-שבע ובמושבים בגליל, במרכז ובנגב. מקומות התיישבות אלה, פתחו בפני יהודי לוב אפשרות מהירה יחסית, לאתר מקורות עבודה ותעסוקה, לנטוש את המעברות ולא להסתגר ב-ד' אמותיהם וכך נוצרו הזדמנויות, שכיחות יותר, להכרויות ונישואים מעורבים. זאת בניגוד ליתר יהודי צפון אפריקה, שרק 8% מהם התיישבו באזור תל-אביב ו48%- מהם באזורי פיתוח, וסבלוו קשיים מרובים עד היום.
ה. גילויי חריצות, יוזמה ותושיה. החריצות הלובית, עם היוזמה והתושיה שלהם, והתנאים האובייקטיבים, שהיו לטובתם, יחסית, אפשרו ליהודי לוב לאתר ולמצוא מקומות עבודה במהירות. הם לא בחלו בשום עבודה, שינסו מותניהם, החלו מבראשית וטיפסו אט-אט במעלה ההצלחה. והדוגמאות רבות – החלו כרצפים וטייחים ולימים הפכו לקבלנים גדולים; החלו כשוליות ולימים הפכו לבעלי בתי-מלאכה ועסקים, וכו'.
ו. שאיפה לקידום בחינוך ובדרוג המקצועי. יהודי לוב, שנהנו מהחינוך האירופי המודרני, שאפו לקידום בחינוך ובדרוג המקצועי, אם לא להם, לפחות לבנותיהם ולבניהם. הם היו מודעים לצורכי הזמן וליתרונות הצפונים בחינוך טוב – בהגשמה העצמית; סיפוק והרחבת אופקים; בכבוד וביוקרה של משרות ועמדות השפעה המעניקים חיים נוחים ונעימים; בשיפור הסטטוס החברתי; בשיפור המצב הכלכלי והענקת רמת חיים נאותה. רבים מיהודי לוב העניקו לילדיהם חינוך טוב, וכך יכלו ללמוד ולהתקדם, והתוצאות לא אחרו לבוא, ובין היתר, רבים מבני הדור השני והשלישי, רכשו השכלה מקצועית ואקדמאית רחבה.
ז. אחוז גבוה יחסית של נישואים מעורבים. בשל השתלבותם המהירה של יהודי לוב בכל תחומי החיים בארץ, השיפור במצבם הכלכלי, הקידום בחינוך ומקומות התיישבותם, רבים מהם נישאים בנישואים מעורבים, הן עם אחיהם מעדות המזרח והן עם אחיהם מעדות אשכנז. הנישואים המעורבים, הגבירו והעצימו את השתלבותם של יהודי לוב בחברה הישראלית הכללית. יחד עם זאת, נטו הזוגות המעורבים לשמור את המסורות היפות, הטכסים והפולקלור הצבעוניים של בן הזוג הלובי, דווקא.
במשך השנים, בארץ ובאיטליה, קמו מספר ארגונים לוביים, שמטרתם לשמר ולהנחיל את מורשתם המפוארת של יהודי לוב, לדור הצעיר. ביוזמתו של רפאלו פלח, בראשית שנות השמונים, ארגונים אלה הוכנסו תחת קורת-גג אחת של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב", ורפאלו פלאח נבחר לנשיא הראשון של הארגון, שבו מתבצעת פעילות עניפה מאד.
בשנת 2000 "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב", בניהולו של יו"ר הארגון רמי כחלון ובסיועה של עיריית אור-יהודה בראשותו של עו"ד יצחק בוכבזה, הקים את "מרכז מורשת יהודי לוב" באור-יהודה, שבו הוקם מוזיאון, המכיל פריטים היסטוריים, תשמישי קודש עתיקים, מסמכים, תעודות, ספרים, תמונות, ציוד, חפצים, כלים, ביגוד פולקלוריסטי, וכן ביתנים בנושאים שונים, כמו: "ביתן יזכור", "ביתן האישה והאם העברייה הלובית", "ביתן הציונות", "ביתן תנועות הנוער הציוניות", "ביתן ההכשרה", "ביתן האומנויות", "ביתן החינוך", וכ"ו, כאשר כל העת המוזיאון ממשיך להתפתח ולקלוט חומרים נוספים ומציג תערוכות ונושאים שונים. במרכז שוכן גם "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב", שמטרתו: עידוד המחקר על יהודי לוב; ללמד, להפיץ ולהנחיל את מורשתם של יהודי לוב; קיום כנסים וימי עיון, השתלמויות ומתן הרצאות הקשורות בתולדות יהודי לוב; לייצג את יהודי לוב בכנסים של "ארגון החוקרים למורשת יהדות המזרח", ושל מכוני המחקר והמוסדות האקדמיים, בנושא יהודי צפון אפריקה, יהודי המזרח ויהדות ספרד; לסייע לחוקרים ולהנחות סטודנטים ותלמידים במחקרים ועבודות על יהודי לוב.
לצד "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב", פועלים: "מכון דביר" לחקר מורשת ישראל בבאר-שבע, בניהולו של עמוס סמיה; "מרכז אור שלום" לשימור ולהנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים, בניהולו של פדהצור בנעטיה, אשר גם מוציא לאור ספרים, כתבי-עת ועלון "עאדא", המביא את דברה של העדה לכל בניה בכל רחבי הארץ ובחו"ל.
