בעידן הלובי הערבי העצמאי, נותרו בלוב רק כ10%- מהיהודים, שחיו בה במשך דורות. במהלך העשור השני לעצמאותה של לוב, הקיץ הקץ על גולת יהודי לוב עתיקת היומין ועל מחזור חיים בן אלפי שנים. נותרו רק קומץ של יהודים, שהלכו והתמעטו.
היהודים בעשור הראשון של לוב הערבית העצמאית
הממשל הערבי העצמאי של המלך אידריס, ניהל מדיניות מתונה ומערכת יחסים טובה עם המערב, ובראשיתו היה יחס סביר לכ5,000- היהודים, שנותרו בלוב עם הכרזת עצמאותה ב1.1.1952-. מחמוד מונתאצר, ראש ממשלתה הראשון של לוב העצמאית, עמד בהבטחתו, כאמור, ואיפשר לאותם כ1,000- היהודים, שהביעו את נכונותם לעזוב את לוב, לעלות למדינת-ישראל בשלוש אניות ישראליות ובהפלגה ישירה מטריפולי לחיפה. זאת, עד אוגוסט 1952 בלבד, עם הפלגתה של האוניה האחרונה "קדמה" וסגירת משרד העלייה בטריפולי בדצמבר 1952. אלו היו האקורדים האחרונים לעלייה הגדולה והמפוארת של יהודי לוב.
החלטת ממשלת לוב, לאסור כניסתן של אניות ישראליות לטריפולי ולא לחדש את אישורי השהייה של הנציגים הישראליים, לא מנעה מקצין העלייה האחרון, מאיר שילון, להמשיך לתת אשורי עלייה במשך שנה תמימה, עד שובו ארצה בינואר 1953. האישורים ניתנו לא רק לעלייה הישירה של שלושת ההפלגות האחרונות מטריפולי לחיפה, כי אם גם לעלייה בלתי ישירה למדינת-ישראל דרך נמלי אירופה ובעיקר דרך איטליה. העלייה הבלתי ישירה, התקיימה בין הפלגה להפלגה של האניות הישראליות ולאחר הפלגתה של האנייה האחרונה, והתאפשרה גם אחרי הסתלקותו של מאיר שילון מלוב. השלטונות הלוביים, למעט איסור הוצאת סחורות מסוימות, שנשללה מהמהגרים הזכות להוציאן, לא הערימו מכשולים בפני כל מי שרצה לעלות למדינת-ישראל.
ניתן לקבוע, שבשנה הראשונה ובמחצית השנה השניה לעצמאותה של לוב, נהנו היהודים מתנאים תקינים ויחס סביר בהחלט ויכלו לצפות לעתיד טוב, למרות היותם במדינה ערבית עצמאית. למאות מאותם כ4,100- היהודים, שנותרו בלוב אחרי העלייה הגדולה והאקורדים האחרונים שלה בלוב העצמאית ושלא הייתה להם נתינות זרה, והוגדרו אזרחים לוביים לפי סעיף 8 לחוקה(171), ניתנו דרכונים בני תוקף לחמש שנים. אולם, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, ובמיוחד לאחר שהצטרפה לליגה הערבית ב28- במרץ 1953, החלה להשתנות לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים:
- בראשית 1953 הפסיקה את שרות הדואר עם ישראל (172) .
- בסוף 1953 החליטה לאסור את פעילותה של תנועת הנוער העברית האחרונה, שנותרה בלוב והורתה לסגור את מועדון "מכבי טריפולי" (אף שזה מזמן, כבר בשלהי העלייה הגדולה, פסקה בו הפעילות הציונית הענפה, והצטמצמה לפעילות ספורטיבית ובידורית בלבד)(173), בתואנה מופרכת, ש"מכבי" אחראית כביכול, לפעילות נגד המולדת הערבית הלובית(174).
- בראשית 1953 חדלה להעניק דרכונים לוביים רגילים(175), באמתלה שיש להמתין לסיום ההליכים השונים הקשורים לאזרחות הלובית. מצב שלא השתפר, גם כאשר נחקק החוק מיום 17 באפריל 1954, שהטיל על היהודים תהליך מיוחד, מפלה לרעה, של התאזרחות. במקום זאת, קיבלו "תעודת מסע זמנית" תקפה למסע אחד בלבד, שלא נשאה ציון אזרחות, שניתנה רק לאחר נימוק משכנע ובכל מקרה לא למשפחה שלמה(176). "תעודת מסע זמנית", אשר גרמה, לאלו שהיו צריכים לצאת לחו"ל, קשיים מרובים אצל רשויות המדינות, שאליהן הם אמורים להיכנס.
- ב1954- סגרו השלטונות את בית-הדין הרבני(177).
- ב1954- פיטרה את ארבעת קציני המשטרה היהודים האחרונים, בלא שום הנמקה(178).
- ב1956- צוותה על היהודים, שרצו לעלות ארצה, לא לנסח יותר את בקשתם בצורה המביעה את רצונם לעלות למדינת-ישראל דרך איטליה, כי אם לבקש להגר לאיטליה לבד(179). בקשה בנוסח זה הדאיגה בתחילה את שלטונות איטליה, אשר חששו, שמא בכל זאת היהודים, האמורים לעבור דרך איטליה, יחליטו להשתקע בה. רק בעטיו של הסכם בין ממשלת איטליה לבין הסוכנות היהודית, שבו התחייבה הסוכנות (באמצעות ציון נמני האחראי על העלייה מלוב)(180) להעביר לישראל את כל היהודים המגיעים מטריפולי, נמצא פתרון לבעיה.
- ב1957- הפעילה, הלכה למעשה, את החרם על ישראל ונאסר כל קשר עם ישראל ואזרחיה(181). ממשלת לוב נתנה את דעתה על חרם זה, עוד בינואר 1953, ועל הפעלתו ניתנה הודעה בינואר 1956.
- ב31- בדצמבר 1958 פיזרו השלטונות הלוביים את וועד קהילת טריפולי, והעמידה במקומו נציג מוסלמי מיוחד(182).
- באפריל 1960 נסגר בית-הספר של אליאנס(183). האיטלקים פתחו בית-ספר איטלקי במקמו, שכל הוצאותיו נשאה הקונסוליה האיטלקית בטריפולי, למעט השעורים לעברית והארוחות לתלמידים.
- במאי 1960 אסרה לוב על האזרחים, שאינם לוביים, לרכוש נכסי דלא-ניידי(184). זה הביא לכך, שיהודים רבים, שיתפו ערבים בעסקיהם, על מנת לעקוף הוראה זו. כך, שנכסים דלא-ניידי של יהודים, יהיו רשומים על שמם של ערבים, בלא שאלה ישקיעו בהם פרוטה ובכל זאת להיות שותפים נכבדים ברווחיהם(185).
- ב21- במרץ 1961 נקבע חוק מיוחד : "כל הנכסים והרכוש הנמצאים בלוב והשייכים למוסדות או לבני אדם היושבים בישראל או הקשורים להם מטעמי אזרחות או ביחסי עבודה, יועמדו תחת אפוטרופסות ממשלתית"(186).
באופן זה, במהלך העשור הראשון לעצמאותה של לוב, הלך והחמיר מצב היהודים ונהיה קשה יותר, הן במעמדם המשפטי והמדיני והן במגבלות, שהוטלו עליהם (כולל אלו הקהילתיים והכלכליים). לא בכדי, יהודים רבים בעיקר מבין אלה האמידים פחות, גם אם בתחילה גילו נכונות לקבוע את עתידם בלוב, החליטו להגר ממנה. כמה מאות יהודים במשך השנים הללו הצליחו ל"נזל" את רכושם בחלקו, והגרו מלוב, במיוחד אחרי "מבצע קדש", שבעקבותיו היה גל של הגירה גדול יחסית. היעד המועדף של רוב היהודים, שהיגרו באותה עת, היה עדיין מדינת-ישראל, ורבים מהם אכן עלו לארץ דרך איטליה. היו אחרים, שהעדיפו להשתקע בארצות אחרות, בעיקר באיטליה (במיוחד בעלי נתינות איטלקית), ומיעוטם היגרו לצרפת ולאנגליה והיו כאלה, שהרחיקו נדוד והיגרו מעבר לאוקיינוס, לארצות אמריקה ובעיקר לארה"ב (ניו-יורק).
בכל הזמן הזה, למרות ההגירה הגדולה יחסית של מאות יהודים, נשמר האומדן של כ4,100- יהודים בלוב. זאת, בשל הילודה הגדולה (אף שגם התמותה הייתה גדולה מקרב החולים והזקנים, שנותרו בלוב ולא יכלו לשאת את התלאות וטלטולי המסע לארץ). בד-בבד, יחסם של היהודים בעלי הנתינות הזרה הלך וקטן, והצטמצם מכמחצית מכלל היהודים, שנותרו בלוב עם סיום העלייה הגדולה, עד כדי פחות משליש היהודים.
היהודים בעשור השני של לוב הערבית העצמאית
בראשית העשור השני של לוב הערבית העצמאית, חל שיפור במצבם של יהודי לוב. בשנת 1962-1961, החלו להפיק באופן מסחרי נפט מהמרבצים הענקיים, שהתגלו במרחבי מדבריות לוב, בסוף שנות החמישים. והיהודים ידעו להתאים את עצמם להתפתחות הכלכלית בשל גילויי הנפט ולהשתלב בפיתוחה של לוב. לא חסרו יהודים, שהפכו לעשירים ביותר ואף לעשירים מופלגים בעלי הון עתק. הצורך של המלך אידריס ליחסים טובים עוד יותר עם המערב, כדי ליהנות מגילויי הנפט, סייע לארגונים יהודים בין לאומיים לנצל את המצב. הארגונים היהודיים, לא הסתפקו בשיפור מצבם הכלכלי של יהודי לוב, הם לחצו בצורה עקיפה על ממשלת לוב למען יהודיה, לשיפור מעמדם המשפטי והאזרחי. השיפור, הושג ע"י לחץ מתמיד, תכוף ומתמשך, והסתייע ע"י פניות חוזרות ונשנות של יהודי לוב למלך אידריס(187). החלטת מועצת השרים הלובית מה8- באוגוסט 1962, הכירה עפ"י סעיף 8 בחוקה, ביהודי לוב חסרי נתינות, אזרחים לוביים(188). אולם, החלטה זו הייתה פורמלית בלבד, למרות ההכרה ביהודים, שהם אזרחים לוביים, המשיכו להיות מופלים לרעה(189). למעט בודדים המקורבים לממשל, שהפכו לאזרחים לוביים הלכה למעשה והונפקו להם דרכונים(190), מצבם המשפטי של רוב היהודים נותר בעצם, כפי שהיה.
השיפור במצב הכלכלי ובמעמד המשפטי, לפחות הפורמלי, של יהודי לוב, לא ארך ימים רבים. העננה, שזה מכבר ריחפה על יהודי לוב, ביחסה השלילי של החברה הערבית המוסלמית הלובית, הלכה והתקדרה. האווירה הפכה להיות מתוחה יותר ויותר בשל מספר גורמים:
- התעצמות העימות הערבי-ישראלי.
- תעמולה ארסית של אש"ף, שפתח משרדי הסתה ותעמולה בלוב נגד היהודים והציונים, והקים מרכזי התרמה למען העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור פלסטין.
- הסתה נגד הציונות (שלא חסרה סממנים אנטישמיים, כמו אזכורים של קטעים מ"מיין קאמפף" של היטלר)(191), שהופיעה בעיתונות, בכתבי העת ועל גלי האתר, הן הלוביים והן אלו שהגיעו או נקלטו מהעולם הערבי, בעיקר ממצרים ומסוריה. כמו כן, הסתה לאומנית ודתית בדרשות במסגדים, בימי שישי ובימי חגי המוסלמים.
- תסיסות לאומניות פן-ערביות ופן-איסלמיות, תוך כדי התגברות הנטיות הנאצריסטיות, היחלשות מעמדו של המלך אידריס והתחזקות האופוזיציה נגדו.
עננה זו התקדרה עד למאוד והאווירה המתוחה התעצמה והרקיעה שחקים במאי-יוני 1967, בעת סילוק כוחות האו"ם מסיני והכנסת כוחות מצריים במקומם, ע"י נאצר. התגברה ותכפה תעמולת ההסתה בנאומים ובדרשות במסגדים, בתקשורת, בעיתונות וברדיו, ומה2- ביוני 1967 הפכה להיות מורעלת וארסית במיוחד(192).
בלחץ הגורמים הפרו-נאצריים הוכרז שבוע תעמולה למען העניין הפלסטיני, מה5- ביוני ועד ה12- ביוני 1967(193). שבוע תעמולה, אשר נאלצו לקחת בו חלק (כולל תרומות נכבדות של כספים) הממשלה הלובית, המיעוטים האיטלקיים, היווניים והמלטזיים. אפילו היהודים, על מנת לגונן על נפשם ולהרחיק את הסכנה מעליהם, שיגרו באותו שבוע מברק בהול למלך אידריס, שבו מביעים סולידריות, מדגישים את עמדתם הנייטרלית ומביעים נאמנות לכס המלוכה הלובי(194).
מלחמת ששת הימים ופרעות יוני 1967 ותוצאותיהן
התלקחות מלחמת ששת הימים, חשפה שוב את היהודים אשר נותרו בלוב, לפרעות אלימות בשלישית, תוך שני עשורים. עם הגעת הידיעות הראשונות ללוב על פרוץ המלחמה, בבוקרו של ה5- ביוני 1967, פרצו מהומות שלוחי רסן ומעשי חמס ואנדליים. כנופיות של המון ואספסוף ערביים זועמים ושוצפי קצף, החלו לרדוף יהודים תוך קריאת סיסמאות נגד ישראל, היהודים והאמפיריאליזם. שפכו את זעמם על בתיהם וחנויותיהם של יהודים (וגם של איטלקים), שרובם נאלצו להימלט על נפשם. יהודי טריפולי מצאו מחסה בתחנות המשטרה ובקסרקטינים בעיר, ולאחר מכן במחנה גורג'י (רק מעטים נותרו בבתים)(195), ואילו 300 יהודי בנגזי פונו למחנה צבאי מחוץ לעיר, ולאחר מכן הועברו רובם לטריפולי.
הכרזת מצב חירום ע"י ממשלת לוב והטלת עוצר, לא מנעה פגיעה ביהודים, בנפש וברכוש, גם לאחר גל הפרעות הראשון ב5- ביוני, עד ה12- ביוני. בפרעות אלה, נרצחו 17 יהודים בטריפולי, ביניהם שתי משפחות שלמות (של
לנוכח הפרעות והפוגרומים, ועפ"י בקשתו של לילו ארביב מנכבדי הקהילה בטריפולי, הסכימו השלטונות הלוביים ב17- ביוני, לאפשר ליהודים לעזוב את לוב לאיטליה, עד הרגעת הרוחות(198) (הסכמה, שהפכה בעצם לצו, עם מיגבלות באופן היציאה). תוך חודש ימים משלהי חודש יוני, החלו רוב היהודים לעזוב את לוב, כשמותר להם להוציא 20 לי"ש בלבד וציוד אישי, שלא יעלה על
עם הגעתם של יהודי לוב לאיטליה, נבדקו האפשרויות ונעשו הסידורים לקליטתם: כ1,000- יהודים בעלי אזרחות לובית עברו לחסותו של נציב האו"ם למבקשי מפלט. יהודים אלה שוכנו, בסיוע ה"ג'ויינט", "היאס" ו"אחוד הקהילות היהודיות באיטליה", בשלושה מחנות מעבר בלאטינה, באקפואה וליד נפולי, ותוך מספר חודשים עזבו מרביתם את איטליה ועלו למדינת-ישראל(200); כ1,900- יהודים, שגם הם היו בעלי אזרחות לובית אך לא שוכנו במחנות המעבר, התקבצו בסופו של דבר ברומא. בשלבים הראשונים, מרביתם הזדקקו לסיוע מהמחלקה היהודית לסעד של קהילת רומא. הם הקימו וועד חירום (רפאלו פלאח, לילו ארביב וויטוריו חלפון), לייצוגם בפני המוסדות השונים, ועם התפזרותו כעבור שנה הוקמה וועדת סיוע לקליטתם באיטליה. מקבוצה זו כ600- יהודים עלו למדינת-ישראל תוך שנה, ויתרתם, כ1300- יהודים השתקעו ברומא, ובמשך השנים כ400- מהם עלו למדינת-ישראל(201); כ1,200- יהודים בעלי נתינות איטלקית, שהיו להם גם רכוש ואינטרסים באיטליה, השתקעו והשתקמו בכוחות עצמם באיטליה בעיקר ברומא(202).
קליטתם של היהודים, שעזבו את לוב לאיטליה בעקבות מלחמת ששת הימים ופרעות יוני 1967, הייתה, כפי שאנו רואים, בעיקרה בשתי ארצות: כ2,000- יהודים עזבו את איטליה ועלו למדינת-ישראל (מיעוט מתוכם, הנאמד בכמה עשרות בודדות, היגרו לצרפת ולארה"ב); כ2,000- היהודים הנותרים השתקעו באיטליה, מרביתם ברומא.
מספר שבועות אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר היה נדמה, שנרגעו מעט הרוחות בלוב (למעט בודדים מן האמידים ביותר ביהודי לוב, אשר למרות כל מה שעבר עליהם, חשבו עדיין על שיבה ללוב והמשך השתקעותם בה), ערכו חלק מהיהודים מסעות ללוב, על מנת לנסות לחסל את עסקיהם ולהציל את רכושם, כי רוב יהודי לוב לא ראו עוד את עתידם בלוב. מיעוטם, בתחבולות שונות, אומנם הצליחו בכך והצילו את רכושם או לפחות חלק ממנו, אך רובם ניסו ולא הצליחו להציל את רכושם. אלו שנכשלו היו ברובם בעלי הרכוש הרב וההון העתק, שבשל הזמן הרב, שהיה נחוץ לחסל את רכושם לא הספיקו לעשות זאת, כי תפסה אותם ההפיכה הצבאית של הראשון בספטמבר 1969(203). רוב היהודים חששו לשוב ללוב וויתרו על רכושם, או ניסו להשיבו דרך מתווכים.
הפיכה, שבה קולונל אבו שיוריב הצליח להדיח את המלך אידריס ותפס את השלטון בלוב. באוקטובר 1969, במקום קולונל אבו שיוריב, הועמד בראש "מועצת ההפיכה" סרן צעיר בשם מועמאר גד'אפי, הרוח האמיתית שמאחורי ההפיכה, שהעניק לעצמו דרגת קולונל וסמכויות שלטון של דיקטטור.
יהודי לוב הותירו בלוב עסקים גדולים, רכוש רב, אינטרסים כלכליים רבים והון עתק, שערכם נאמד ב-1969 בחצי מיליארד דולר בקירוב (שכיום בשל עליית ערכם והריביות, שאמורים לשאת, נאמדים בהרבה מעל למיליארד דולר). רכוש זה והון זה, הוחרמו והועברו לאפוטרופוס הכללי של לוב, ועל פי חוק מ-1970 יוחזרו לבעליהם כעבור 15 שנה(204). חוק שלא כובד ולא קויים עד היום, ולא עזרו גם מחאותיו ושתדלנותו של הוועד, שהתארגן ברומא(205), להיאבק למען האינטרסים של פליטי יהודי לוב.
בזמן ההפיכה נלכדו בלוב קרוב ל-300 יהודים, שרובם היו במהלך מסעותיהם מאיטליה ללוב. לנוכח המדיניות הפונדמנטאליסטית של גד'אפי (שהתבטאה בין היתר בהתנגדות לכל נוכחות זרה בלוב), רדיפות והטרדות של המשטרה, תוך מספר שבועות כ200- יהודים עזבו את לוב בהזדמנות הראשונה וחזרו לאיטליה. הרדיפות והטרדות, באו לידי ביטוי: בקריאות להתייצב בתחנות המשטרה ואיום עליהם; בהזמנות סרק להתייצב בפני פקידים שונים, ושחרורם בשעות בלתי סבירות, כאשר העוצר כבר נכנס לתוקפו, עם כל הסכנות הכרוכות בכך; מעצרי שווא ומאסרים ללא משפט, כמו מאסרו של ג'וליו חסאן, במשך כשלוש שנים(206), מבלי שתועלה נגדו שום אשמה רשמית ובלא שיוגש נגדו כתב אישום (רק נמסר לו בעל-פה, שקשריו עם המדינה הציונית הם הסיבה למאסרו).
אחת הפעולות, במסגרת המדיניות הפונדמנטליסטית של גד'אפי ואשר ביטאה את אי הסובלנות שלו, הייתה עקירת בתי-העלמין היהודיים, ביניהם בית-העלמין היהודי בטריפולי (1973), שחלקו הפך למחסני ערובה של נמל טריפולי ועל חלקו נבנו גורדי שחקים ואוטוסטרדה. כמו כן, הפך את בתי-הכנסת למסגדים ולמתקנים חילוניים שונים(a206).
בתנאים קודרים ובאווירה קשה נותרו בלוב כ-100 יהודים, שרובם היו זקנים וחסרי קרובים ועם השנים הלכו והתמעטו. חלקם עזבו את לוב ורובם נפטרו במהלך השנים – ב-1972 נותרו רק 42 יהודים, ב-1976 נותרו 16 יהודים בלבד, בשלהי שנות השמונים נותרו 6 יהודים, בראשית שנות התשעים 4 יהודים, ובשלהי שנות התשעים שרדו שתי זקנות בלבד (שאחת מהן נפטרה ואחת, מאוחר יותר, הועברה לאיטליה ושם הלכה לעולמה ונקברה בארץ). ובכך, בא הקץ לגולת לוב עתיקת היומין.
היהודים, שהשתקעו ברומא השתלבו בקהילה היהודית המקומית. ההשתלבות הייתה אומנם מהירה, אך לא מלאה, למרות האזרחות האיטלקית, שהוענקה לרובם עם השנים(207). בין שתי הקהילות התפתחו קשרי מסחר, תרבות וחינוך טובים, וכן קשרי נישואין, אולם בכל זאת היה ריחוק מסוים. יהודי לוב שמרו על בדלנות מסוימת, זאת בשל מידה של התנשאות מצד יהודי רומא, חששם מנשואי תערובת בין נוצרים ליהודי רומא, ורצונם לשמר את מנהגיהם ונוסח תפילותיהם. בשל כך, הם ייסדו בתי-כנסת עצמאיים ומועדון תרבות משלהם, ובדקו בציציות כל קשר נישואין. אולם עם השנים ההבדלים בין שתי הקהילות הולכים ונעלמים: אף שרוב יהודי לוב מעדיפים להתפלל בבתי-הכנסת שלהם עפ"י הנוסח הלובי, רבים כבר הולכים גם לבתי-כנסת של יהודי רומא; מועדון התרבות של יהודי לוב נסגר, ובני הנוער משתי הקהילות, שלומדים באותם בתי-ספר ובין בוגריהם יש קשרים כלכליים, מוצאים פעילות חברתית ותרבותית משותפת; הנישואין המעורבים בין בני שתי הקהילות הלכו ותכפו, בני לוב אימצו מאכלים, פולקלור, מנהגים ואת טכסי הנישואין של יהודי רומא, ומאידך גם בני רומא אמצו מאכלים, פולקלור, מנהגים ואת טכסי ה"חינה" הססגוניים של יהודי לוב. כך, לצד הדור הבוגר יותר של שתי הקהילות השומרות עדיין על חלק מייחודן, החל לצמוח דור צעיר של קהילה יהודית ברומא, שיש לנבור בציציותיו על מנת לגלות מי מהם נימנה עם בני יהודי רומא המקוריים ומי עם בני פליטי יהודי לוב. יחד עם זאת, בבד-בבד עם השתלבותם עם יהודי רומא, הקימו יהודי לוב מרכז תרבותי לשימור מורשתם, ובין היתר העמיד יד-זכרון בבית-העלמין ברומא, לזכר הקורבנות היהודים בלוב.
