גריאן

תשעים ושניים ק"מ דרומה מהעיר טריפולי, נמצא חבל "גריאן" (גאר = מערה). בחבל זה נמצאים שלושה כפרים: טיגרינה, בן-עבאס וטגסאת. בשלשת הכפרים הללו, חיו עד שנת 1949,שנת העליה ההמונית מארץ לוב, כשש מאות נפשות יהודים, בתוך אוכלוסייה כללית של 50 אלף, ערבים וברברים. מסורת בפי יהודי גריאן שאבות אבותיהם באו לגור בחבל זה מאזור אחר בלוב, והוא: "ג'בל-אנפוסה", הנמצא במרחק 150 ק"מ דרומית-מערבית מהעיר טריפולי.העתיקות, בתי-העלמין, ושמות של מקומות השגורים בפי תושבי הארץ, מעידים על ישובים עתיקים מאד של יהודים שחיו ברחבי החבל הזה וחבלים הרריים אחרים בארץ לוב.
מספר ק"מ מכפר טג'טאת נמצא מבצר גדול עתיק הנקרא בפי תושבי האיזור בשם"קצר-אליהוד". מבצר אחר בשם זה, נמצא על ראש הר בחבל "גמטאה", בין "גריאן ובני-אוליד". (מר רחמים חג'אג', יו"ר ועד המושב פורת. אמר לי שהוא ביקר פעם במבצר זה וגילה עקבות של נפחיות: חתיכות ברזל, שיירי אפר ועוד, המעידים כי תושבי המקום עסקו בנפחות).
במקום ששמו "אלחג'רה נמצא קבר עתיק הידוע בשם "חכם אלחג'רה". ערבים כיהודיםמכבדים את המקום שלפי המסורת שבידם נקבר שם חכם צדיק (ומזה השם חכם אלחג'רה),מדליקים נרות לכבודו ומתפללים בו. בין "אלחג'רה" וכפר "דנון" נמצא קבר עתיק הידוע בשם "קבר רבי חג'אג'". גם קבר זהמקודש אצל היהודים והערבים. את השטחים שמסביב לקברים האלה אין הערבים מעבדים,לכבודם של הצדיקים.
במקום ששמו "ג'חישה" נמצא בית קברות עתיק יומין, ומסורת בפי יהודי גריאן שכל השטח של הכפר הזה היה מיושב יהודים, ועזבו אותו לאחר סכסוך שהיה ביניהם ובין ערבי אחד שדרש מהם לעשות לו עבודת נפחות ביום שבת והם, כמובן, סרבו. התגלע ריב ביניהם שבסופו נרצח הערבי. מפחד נקמת דם עזבו היהודים את המקום.
בחבל הזה נמצאים שלושה שבטים ערביים שהם:1. בני-כלפיה - ערבים מוסלמים תושבי הארץ; 2 . בני-יציר - מקורם נוצרים שקיבלו עליהם את דת האיסלאם; 3. בני-דאור - יהודים שהתאסלמו בזמן מהזמנים.מסורת זו מקובלת בפי כל תושבי האזור.
בסביבות "יפרן" נמצא שבט ברברים השומר שבת. ביום שבת מתירים את חגורותיהם,מחליפים בגדים ואינם עושים כל עבודה.היהודים בחבל "גריאן" היו בעלי אדמות ומטעים, בעיקר מטעי זיתים ותאנים. הם היו גם בעלי מלאכות שונות, נפחים, בנאים, פחחים, צורפים. הנשים היו מומחיות גדולות בעבודת שטחים ועביות. כמעט בכל בית נמצא "נול" שבו בעלת הבית אורגת עביות ושטיחים מצמר,לצורכי ביתה ולמכירה.
היחסים בין היהודים והערבים היו תמיד מצוינים. ארבעת בתי-הכנסת שהיו נמצאים בשלושת הכפרים הנ"ל, היו מקודשים גם בעיני הערבים, ורבים שהיו מביאים שמן למאור לבית-הכנסת,נודרים נדרים ומתפללים על חוליהם.
בין היהודים היו גם רופאים שאליהם פנו יהודים וערבים כאחד. הם טיפלו במיוחד ברפוי שברים, שברי עצמות יד ורגל וכד'. היו גם כאלה שעשו ניתוחים מסוימים בעיניים. הידועים בהם היו ר' כליפה חג'אג', ר' יעקב חג'אג' ור' עגבאני חג'אג'.
בין הרבנים המפורסמים היו רק שלום ג'רמון, ר' חי ג'רמון ור' נהוראי ג'רמון. זה האחרון, נסע פעם מגריאן לטוניס ובדרך התנפלו עליו שודדים ושדדו את כל כספו. כשהגיע לטוניס נתקבל שם לאב"ד וכתב את ספרו "יתר הבז" (נפטר שם בפסח תקמ"ג). כן ידועים הרבנים: ר' אליהו בעדאש, ר' יצחק חסאן, ר' ציון בעדאש ועוד. אגב, בבית העלמין בעיר טריפולי, בחלקההעתיקה שבו, נמצאת חלקה אחת הידועה בפי יהודי טריפולי בשם "אג'ראמנה", ומסורת בפי יהודי טריפולי ששם קבורים רבנים קדמונים ממשפחת ג'ורמון. חלקה זו מקודשת מאד אצליהודי טריפולי ורבים הנשבעים בשמה.
מתוך יהודי גריאן קמו גם משוררים ששיריהם מושרים עד היום בפי יהודי גריאן במסיבות מצוה ובשמחות חתן-וכלה, בר מצוה, מילה ועוד. אצל משפחות בודדות מיהודי גראן, נמצאים עד היום פנקסים בכתב יד ("מצחף") שבהם כתובים שירים רבים ממחברים שונים.
המגורים
יהודי "גריאן" מכונים בשם "שוכני המערות", בגלל הצורה המיוחדת של הבתים שבהם גרו.הבתים בגריאן, הן של היהודים והן של הערבים, לא היו בנויים על פני השטח, כמקובל בכל העולם. הם היו חצובים באדמה שהיתה אגב, אדמת "טין" חזקה, שלא היה בה אף חשש קלשל מפולת. וכך היו בונים:
חופרים בור מרובע באדמה של שמונה על שמונה מטרים וגם למעלה מזה עד עומק של 10 מטרים בערך, ובקירות מסביב היו חוצבים את החדרים. גובה החדר היה כשלושה מטרים, וכך יוצא שעובי התקרה הוא כשבעה מטרים. החדרים היו רגילים, בשטח של 20 מטר מרובע בערך,אלא שכמובן היו ללא חלונות. את האור והאויר היו מקבלים רק דרך הפתח.
הכניסה לבית היתה דרך מדרגות שהיו נחצבות גם הן יחד עם הבית והן עוברות מתחת לאדמה,מעל פני השטח ועד לחצר הבית.בעובי האדמה שמשני צדי המדרגות היו חצובים חדרים ששימשו: דיר לבהמה, מחסן לכליהבית ומקום עבודה, בעיקר נפחיות, לבעלי הבית. בבית נמצא גם בור למאגר מי גשמים לשתיה. צינורות של חרס היו מונחים באדמה, מעל פני השטח, דרך קרקעית המדרגות עד לבור הנמצא באחת הפינות של החדר. במרכז החדר נמצאת חפירה מרובעת שלתוכה נכנסים מי הגשמים ומשמשת גם לבור שופכין.
מהו הגורם לצורת בנייה זו? על כך ישנן שתי תשובות: א. הבתים שימשו כמבצרים מפני אויב מתנפל. עצם הגישה הקשה לבית, הדלתות הכבדות שהיו מוצבות בתחילת המדרגות ובסופן, דלתות העשויות מעץ זית עבה וקשה ומחוזקות בבריחי ברזל (משקל דלת כזו היה למעלה מחצי טונה) כל אלה נתנו בטחון לדרי הבית.
ב. האקלים בחבל ארץ זה היה קשה: חום השמש. בקיץ היה לוהט, וצינת החורף היתה עזה. והשלג היה פוקד אותו לעיתים תכופות. בתים אלה היו קרירים בקיץ וחמימים בחורף.
יהודי גריאן שמסורת בידנו שהם צאצאי גולי הבית השני ושהובאו לשם על ידי פנגאר מלך ישמעאל שהוזכר במדרש (ראה הספר "יהדות לוב", הוצאת "ועדת קהילות לוב בישראל") העלו תמיד את זכרה של ירושלים על ראש שמחתם. וכששערי הארץ נפתחו בפני כל העם עם הקמת המדינה בשנת 1949, עם העליה ההמונית מארץ לוב, עלתה ובאה קהילת גריאן בשלמותה כשם שעלו כמעט כל קהילות ישראל בלוב.
על בואם של היהודים ל"ג'בל אנפוסה", הידוע בפי יהודי טריפולי בשם "אג'בל" כותב הרה"ג ר' אברהם אדאדי זצ"ל, מגדולי חכמי טריפולי, בספרו "השומר אמת" דף מ"ז ע"ב:"... שמעתי מזקני עם, שקיבלו דור אחר דור שפנגאר, מלך ישמעאל, הוא הביא משבי ירושלים להר אחד מסביבות העיר הזאת מהלך שני ימים, ומכרם לישמעאלים, ומשםנמשכו לתוך העיר הזאת, ועד היום בהר הנז' אין שום יהודי שאין לו אדון ישמעאלי ונותן לו הישראלי דבר קצוב, מעט מזעיר, מדי שנה בשנה ולא יעבור, ויש יכולת ביד הישמעאלי למוכרו לאחר, ולא נתבטל מנין זה אלא קרוב לשש או שבע שנים, שמלך מלך קושטא ולכדה מיד הערבים". (הדברים נכתבו בין השנים תר'-תר"ו).וכותב הטורים האלה שמע מפי הרב פרג'אללה עובדיה זצ"ל, מי שהיה הוא ואבותיו ואבות אבותיו מתושבי חבל אג'בל, ונפטר כאן בארץ לפני כשנה, את הדברים דלהלן: "את הדברים האלה אני זוכר עוד מימי ילדותי: מול ביתנו בג'בל היה גר שייח אחד זקן מופלג ותמיד חיינו בידידות אתו. מעולם לא הציקו לנו לא הוא ולא בניו המרובים. והנה הגיעה שעתו של הזקן להיפטר מן העולם. שכב על ערש חוליו כמה ימים. וביום אחד בא אחד מבניו להזמין את דודי המנוח אל אביו השייח החולה, באמרו: דבר יש לאבי אליך. הלך דודי והוכנס אל חדרו שלהחולה. ציוה השייח שכל בני הבית יצאו מן החדר ונשאר רק הוא ודודי ז"ל. הוציא השייח מסמך עתיק, גליל ניר צהוב מיושן ומסרו לדודי ואמר: "מסמך זה קיבלתי מאבי שהוא קיבלו מאביו, ואביו מאביו זה דורות רבים, במסמך זה כתוב שאתם,משפחת עובדיה, קנויים לנו כעבדים מאז הגעתם לארץ זו. סוד זה שנתגלה לי מאבי לא רציתי לגלות אותו לבני ואינם יודעים עליו עד היום הזה. כל הזמן חיינו בידידות ובאחוה, ומי יודע מה יעשו בני ונכדי או בניהם אחריהם אם יתגלה להם סוד זה.הדורות נשתנו ויחסי האחוה רפו, ועל כן החלטתי למסור לכם את המסמך הזה, שהוא העדות היחידה של היות בני משפחתכם עבדים למשפחתנו. מעתה אתם בני חורין לעצמכם. קח את המסמך הזה לידך ועשה בו כטוב בעיניך".כה היה דבר השייך לדודי ז"ל שמסר לו אח"כ את המסמך, ולא ארכו הימים עד שהשיב נשמתו לבוראו.
ר' פרג'אללה המשיך:"משפחתנו שמרה בקפדנות על המסמך ההיסטורי ההוא עד שבאו שנות גולה וטלטול לבני קהילות אג'בל, הן שנות המרידה של יושבי החבל בממשלת איטליה (שנת 1915).כל היהודים בחבל אג'בל סבלו משוד וטלטולים ובין שאר הדברים שאבדו או נשרפו היה גם המסמך הזה". במושב פורת אשר בשרון יושבים כיום היהודים שוכני המערות. אהבתם לעבודה וליגע כפיהם,הפכו את המקום לגן פורח. וכאז כן עתה, נאמנים הם לתורת ישראל ולמסורתה.

מקורות
פורום יהודי לוב בתפוז
היהודים שוכני המערות בארץ לוב
הרב פריג'ה זוארץ
מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד

מחנות עבודה בלוב בתקופת השואה

בצילום: מראה כללי של מחנה הריכוז בג'דו (עפ"י הדגם של האומן משה מגידיש)


כבר בתחילת הדרך הכינו הגרמנים תוכניות לרדיפת היהודים ולהשמדתם בכל המדינות שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש. שטחים אלה כללו את צפון אפריקה, מקזבלנקה לטריפולי ולקהיר - אזור שבו חיו כחצי מיליון יהודים.
בתוכניות ההשמדה בשיטת מדינה-אחר-מדינה, שהוצגו בינואר 1942 בוועידת ואנזה בברלין, הוערך מספר יהודי צרפת ב-700 אלף - מספר היגיוני רק אם כלל גם את מושבותיה בצפון אפריקה, באלג'יריה, ובשטחי החסות במרוקו ובתוניסיה.
בפרק הזמן הקצר שבו היה להם סיכוי ליישם את תוכניתם הכינו הגרמנים ובעלי בריתם את הבסיס ליישום התוכנית הרצחנית שהועידו ליהודי צפון אפריקה. במשך שלוש שנים - מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 - הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה.

לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג. למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.
מקור: ברשימת "חסידי אומות העולם" אין אפילו ערבי אחד "הארץ"
בצילום: שלט כניסה למחנה הכפייה בבוקבוק


מקרב קהילות צפון-אפריקה, יהודי לוב חוו את אימי השואה בעוצמה הרבה ביותר.
אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית.
כ-300 יהודים נשלחו למחנות ברגן-בלזן ואינסברוק. כ-2,600 יהודים הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו (235 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי), ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים. כ-400 יהודים פוזרו בעיירות הסמוכות לג'אדו. כ-1,000 גברים יהודים גויסו לעבודות כפייה במחנה סידי אל-עזיז, וכ-350 מהם הועברו אחר כך למחנה כפייה סמוך למצרים (בוקבוק).
מקור: אתר הכנסת

בלוב הוקם מחנה עבודה ענקי בג'יאדו שאליו הובלו קהילות בנגאזי וערי השדה.
הוקמו גם מחנות לעבודות כפייה בסידי עזיז ובסידי – בוגבוג, שאליהם נשלחו יהודי טריפולי. הם הובלו לשם ברכבות משא ונאלצו לבנות ביצורים, לסלול כבישים ולתקן מסילות. במחנות אלה נרצחו יהודים רבים, ומאות נשלחו לברגן – בלזן, לבוכנוולד ולאושוויץ.


בצילום: יהודים חוזרים ממחנות ההשמדה באירופה לטריפולי.

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בתחילה הפגיעה הייתה קלה אך בימי המלחמה הלכה וגברה. יש הטוענים, כי הסיבה להרעה ביחס ליהודים נבעה מהידיעה שקיבל מוסוליני על כך שנציגי הקהילה היהודית בעיר בנגזי הביעו שמחה לאור כניסת החיילים היהודים יחד עם הצבא הבריטי ללוב.
בשנת 1942 האיטלקים החליטו, כי יהודי קירינאה, יוגלו למחנה ג’יאדו (Giado) בדרום הרי ג’בל (Gebel). עוד הוחלט, כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. היהודים, סברו, כי צפוי להם גורל מר תחת הכיבוש איטלקי-גרמני. לפי אומדן "יד ושם" ניספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.


בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. לקהילה היו בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו מהיחס העויין של הסביבה שכלל פגיעות פיזיות ביהודים. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. הרב אפרים אלימלך אורבך, רב צבאי בצבא הבריטי, מספר, כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי.

מקור: עצרת זיכרון לקורבנות הפרעות בלוב כאן נעים

בצילום למעלה : אנשי הבריגדה היהודית מביטים בצלב קרס בטוברוק (יד ושם)


בצילום: אזור מחנה בוקבוק (28.3.2006)

המונומנטו - המצבה לזכר החייל האלמוני


המונומנטו - זה היה שמו של המבנה הענק שהיה ממוקם על שפת הים של טריפולי. בשטח הגדול למרגלותיו נערכו מסדרים של בתי הספר והקבוצות הציוניות, בתלבושות מלאות ועם דגלי ישראל וקופות הקרן הקיימת. המבנה נהרס בשנת 1962 ובמקומו הוקם מגדל מים (מזכיר אותו במעט) שמספק מים לתושבי הרובעים השונים בעיר העתיקה.
בצילומים למעלה: מפגן ציוני של תנועות הנוער ליד ההמצבה לזכר החייל האלמוני (1935)

מקורות:
ארגון אור שלום

פנדק שמלאל

כאשר אישרה וועדת העלייה את עליית המועמדים ובסבך התעודות לקבלת רשיון העלייה, החלה המשפחה בהתארגנות.
עם קבלת הרשיון והשלמת כל התהליך נשלחה הודעה למועמדים שעליהם להעביר את מטענם למחסן המטענים שבקרבת נמל טריפולי אל פנדק שמלאל הודעה שכונתה בפי העם באגליו, מטען באיטלקית, קבלתה הייתה יום חג למשפחה והייתה בבחינת התגשמות המאוויים הנכספים ביותר. המשפחה ביצעה את הכנותיה האחרונות לעלייה והמתינה ליום ההפלגה המיוחל בכיליון עיניים. העולים שהגיעו מחוץ לטריפולי מיום קבלת הודעת הבאגליו ועד יום העלייה לאוניה שוכנו בחינם בפנדק שמלאלי אשר הועבר לרשות הקהילה ע"י מר שמלאלי נעמן בעל המקום והוכן לקליטתם ושיכונם של המשפחות באופן זמני.
תושבי טריפולי התייצבו ישירות בנמל ביום הפלגת האונייה.

מקורות:
העלייה הגדולה מלוב
ארגון אור שלום

בית כנסת "ר' כליפא דעדוש"

בית כנסת זה נמצא ב"שארע בשיש", ברחוב היהודים ואינו גדול ביותר, מיסדו הוא ר' כליפה דעדוש ותמונתו של זה תלויה על אחד מקירותיו (כאן פעלה חברת ושירי דוד" - המלביה"ד).
בצילום ר' כליפא דעדוש

על אבן-שיש הקבועה בקיר חקוקה כתבת זו ,
בע"ה
(בעיגול) : ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה
אל היכל קדשך
ביראתך
פתחו שערים ויבוא גוי צש"א
נשלם בכ"ט ונתחנך סיון תרנ"ח
ראו מקדש מעט בשכלולו. בנה וחדש גבר
נודע בקהלו. ישר ותם דרך מה נעים גורלו. כמה
השתדל ויגע בעמלו. לחדשו ולהעמידו על תלו
יופיו והדרו וגורלה פתחיו וחלוניו ושבילו. הוא
השם הטוב החכם הישיש נודע בטוב מפעלו
כמה"ר כליפה דעדוש זצ"ל

דרך הקדש צעד במסלולו. על זה חשב יומו
ולילו. דפק שער הרחמים לזרעו ולקהלו.
ונותו אתו מ' זמרדה נ"ע נפ' י"א חשון תרס"ג
שם בעיה"ק טבריא ת"ו, גוע יום כ"ח
אדר ש' הנ"ז שם אור לו. ועל טוב יזכר ה' רחמים
לוסינא נ"ע שהקדיש אויר ביתו להרחיב גבולו

צלאת "אלישיבה" בית הכנסת הישיבה

יהודי טריפוליטניה מספרים, כי בית-כנסת זה הוא קדמון מאד, ולפי מסורת שבידם נבנה למעלה משבע מאות שנה. הוא נהרס ונבנה מחדש שלש פעמים, רחבו 7.5 מטרים וארכו 12.5 מטר. יש בו היכל גדול שבו שמורים שמונה ספרי תורה, וגם תיבה גדולה, בו קבועות חמש קופות אלו :

א) קופת ר' מאיר בעל-הנס שהכנסותיה מוקדשות לטובת רבני טבריה.
ב) קופת אברהם יצחק ויעקב לטובת כולל חברון.
ג) קופת דוד המלך לטובת עדת הספרדים בירושלם.
ד) קופת תלמוד תורה, לטובת חינוך ילדי טריפולי.
ה) קופת "חסדי דוד" לטובת עדת המערבים בירושלם.

הרחוב הראשי של הרובע היהודי הגדול. שאראע חארה לכבירה


הרחוב הראשי של הרובע היהודי הגדול.
רחוב זה שתחילתו בצפון בשער לזכר מרקו אורליו, וסופו במדרגות "דרוג' ד'אר נג'לו" היווה את ציר החיים העיקרי של יהודי טריפולי.
חנויות רבות ולא פחות מ שישה בתי כנסת היו ברחוב הזה וממנו התפצלו רחובות וסמטאות רבים.
כיום, לצערנו, חלקים רבים ממנו כבר אינם, אם נהרסו ביד זדונית ואם קרסו עקב אי תחזוקה הולמת.
מראה הרובע היהודי (משמאל), צולם בשנת 70 לערך